אז הינה, לא חשבתי שנגיע לרגע הזה מוקדם כל כך, שתהיו עדים למוות שלי, אבל כנראה ששום דבר לא היה יכול לעצור את זה.
אם הייתם יודעים כמה מכתבי התאבדות כתבתי בעבר… כן, נהייתי מומחית מחורבנת בתחום. והינה אני מוצאת את עצמי שוב במצב הזה. מעורר רחמים? לא. הדבר האחרון שאני צריכה זה רחמים. אני לא ראויה להם.
אז אתמול הצלחתי לפלוט את מה שנלחמתי כל כך כדי לשמור בפנים, בהתחשב בזה שזאת התקופה הכי לא מתאימה שיש בערך… "אני רוצה להיפרד." כשלאחר מכן אני נשבעת ששמעתי את הלב שלי נסדק. ולא, הייתי רוצה להאמין שזה בגלל שהכאבתי לו, אבל הלב שלי נשבר מתחושת ההקלה שהציפה אותי. וזה לא מה שהכי מעוות, כי אחרי שהסערה דעכה והטונים ירדו, ההתכחשות נכנסה והניסיון שלו למחוק את כל מה שקרה רגעים ספורים קודם לכן, ולבטל אותי יחד עם זה.
אז עכשיו אני נשארת עם תחושה מוזרה כשאני תוהה אם זה באמת קרה אתמול, אם העולם באמת קרס אתמול או שמא המצאתי את הכול. אבל תחושת המועקה בלב לא עוזבת אותי. היא חזקה כל כך, עד שאני מרגישה שאני עוברת התקף לב שלא מתכוון לסגת.
וזה מה שהכי נורא. כי אני רגילה כל כך לעלות באש בין כולם, שכנראה שפשוט קיבלתי את זה.
ואז אני תוהה, אם אף אחד לא רואה אותי… האם אני באמת קיימת?
אז אני ממשיכה לכתוב, בתקווה שאצליח למצוא עוגן בגלים שהולמים בי בחוזקה, מאיימים להטביע אותי. כי כל עוד זה קורה, עוד יש לי סיכוי. כי ברגע שראשי יהיה תחת המים והקולות ישתתקו, אז אדע שזה באמת הסוף. אז זאת הסיבה שאני ממשיכה לכתוב לעצמי את המכתבים האלה, כדי שאוכל להרוג את מה שנשאר ממני ולהמשיך הלאה, לפתוח התחלה חדשה.
לא פעם שאלו אותי מה התחושה שעוברת לי כשהשדים שלי משתלטים עליי, ותמיד אני עונה שטרם מצאתי את המילים הנכונות לתאר זאת. אז עכשיו אני מתאמצת כי אולי סוף־סוף אני רוצה שמישהו באמת יבין, שאני אבין, כדי שאוכל יום אחד להפסיק להילחם ופשוט להיות. מה שרוב הסיכויים לעולם לא יקרה, אבל אני ממשיכה להיאחז בזה. כי אם אכתוב על נייר את כל המהות שלי ואמחק את הכול, עדיין יישארו שרידים של מי שהייתי פעם. ואם אשכתב את עצמי מחדש ואמחק שוב, אמשיך להערים שרידים על גבי שרידים. ואולי, רק אולי, אם אמשיך לכתוב ולמחוק, לכתוב ולמחוק, השרידים שלי יעלו מהאפר את מי שאני באמת.
כשתקראי את זה, אני יכולה רק לקוות שתשכחי את כל מה שרע בי, שתקחי רק את מה שאהבת בי. כי זה הטבע האנושי, להלל את המתים, לגמד את הרע ולסלוח על הכול, כי עבור הרוב אין דבר גרוע מהמוות. אבל עבורנו, רק החיים יכולים להיות נוראיים יותר. אני מבטיחה לעשות כמיטב יכולתי לא לרדוף אותך אחרי שאזרתי אומץ לקחת את הצעד הזה, כי אז לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי. ואולי תיזכרי בי ותודי לי במלחמות הבאות כשתדעי שאת חזקה יותר בזכותי, אמיצה יותר מול הרים שקוראים עלייך תיגר, רק מחכים שתכבשי אותם.
אין לי תשובות לספק לך מדוע בחרתי בכך, חוץ מזה שצחנת המוות הכניעה אותי. תדעי שכל דמעה שצורבת את פניי עכשיו תוביל לחום שתקריני סביבך בזכות החיוך שלך. זה ייקח קצת זמן ותצטרכי לזייף את זה תקופה ארוכה, אבל בסוף תחזרי להיפתח לעולם, תיתני שוב סיכוי לאהבה, בעיקר כלפי עצמך. אז בחרתי לעשות עבורך את עבודת הניקיון הזאת.
אני לא מתיימרת לדעת הרבה, אבל למדתי הרבה על חלקת הקרקע שלי ובעיקר על ההבנה מתי צריך לשחרר. אז אני משחררת אותך מעצמי, כי אני לא מסוגלת לתת לעצמי להמשיך להתקיים בך, אם אני רק מהווה משקולת לכל מה שתוכלי להיות מתישהו בעתיד, גם אם הוא לא קרוב. יום יבוא וכל זה יקבל משמעות, וגם אם לא, זה משהו שתצטרכי לחבק ולקבל בברכה. כי החיים מסובכים, מלוכלכים ולא הוגנים במהותם.
וכשאני איעלם, אקח איתי חלק מהאשמה ואת תישארי עם כל מה שאי פעם חלמתי להיות.
אז זה הצעד השנים עשר שלי, למות בכל פסיק ולחזור לחיות בכל נקודה. אל תדאגו, המוות שלי רק מטפורי כי עוד נשארו בי כוחות להילחם. כי כל עוד אני ממשיכה לתהות ולקוות, לקלל ולהכאיב, לכתוב ולמחוק, אני חיה. ובין לבין, אני מרשה לעצמי גם לחייך, כי איזה מין חיים אלה יהיו אם לא אעשה זאת?
עד לפעם הבאה.
