לפעמים יש בי צורך לכתוב, אבל אני לא יודעת בדיוק על מה,
אז אני נותנת דרור לאצבעות שלי לרקוד על המקלדת כשהנפש שלי מנחה אותן.
אני חייבת לומר שכל הסיטואציה הזאת די חדשה לי. אם יש משהו שאני מעריצה באימא שלי ואימצתי לעצמי, זאת היכולת להרוס חיים ולבנות אותם מחדש. בחיי הקצרים לבשתי צורות שונות וחייתי חיים מגוונים. ובמצב הזה של היום, זה בלתי אפשרי. אסור לצאת מהבית, והחופש היחיד שנותר לי נמצא פה.
שיניתי את צבע שערי, שיניתי סגנון לבוש, שיניתי צורת דיבור ואת התחביבים שלי, החלפתי חברים, החלפתי עבודות, החלפתי את ז'אנר המוזיקה, עברתי דירות, לבשתי פנים שונים, עשיתי טעויות, הייתי רעה, קרה וחסרת רחמים והייתי רחומה ורכה.
כשאני מסתכלת אחורה, כל תקופה כזאת נראית לי כמו זמן אחר בממד אחר, שאינו קשור אליי בשום צורה, כאילו מדובר על מישהי אחרת. חלק מהתקופות הופכות לי את הבטן, וחלק גורמות לי להתרפקות נוסטלגית.
עשיתי המון דברים כדי לשרוד את הסרטים שהמוח שלי מעביר אותי. נאלצתי להיות זיקית ולשנות את צבע עורי כל פעם מחדש.
פעמים כה רבות, שלעיתים אני מהרהרת מי אני באמת.
אבל יש כמה דברים שברורים לי מאוד:
אני אוהבת חיות, אבל אני לא טבעונית. גם לא אהיה כי אני מכורה לאוכל.
אני מתהפנטת כשאני רואה את הטבע במלוא הדרו. בין אם מדובר בתופעות טבע ובין אם מדובר בחיות שמתנהגות באופן הטבעי להן במקום הטבעי שלהן.
אני אוהבת להביט על הכוכבים ולחשוב על כל היופי הזה, וכמה שאני חסרת משמעות ביחס לעולם הזה. ובגלל זה, אני לא מאמינה באלוהים. אנשים מייחסים לעצמם יותר מדי חשיבות לדעתי. אנחנו רק גרגיר אחד במדבר העצום הזה שנקרא "היקום".
אני גם מאמינה שאנחנו הסרטן של הכדור שלנו. אנחנו מחריבי עולמות ואין לי ספק שצריך לדלל אותנו.
לצד זה, אני מאמינה שיש לבני האדם יכולת מדהימה והיא נמצאת בעיקרה ברוח.
אנשים יוצרים מוזיקה, כותבים ויוצרים עולם שגורם לי להרגיש חיה באמת. בגלל זה אני תמיד אימשך לאומן עני מאשר אדם ריק ועשיר.
אני אוהבת להרגיש. לטובה או לרעה.
אני לא נרתעת מדמעות, בטח לא כשגבר מביע אותן. ובכלל, אני לא חושבת שמה שהחברה מציגה כ"גברי" באמת עומד עם התפיסות שלי.
אני לא פוחדת להיות לבד, אלא ההפך הוא נכון. אני אוהבת להיות עם עצמי. אני אוהבת לטייל לבד ולפעמים הבדידות מוציאה ממני דברים טובים. למרות שמדי פעם אני אוהבת לבלות בחבורה של אנשים, להיות במקום הומה אדם עושה לי רע.
החלום שלי הוא לגור בבית ליד אגם ולחיות לצד המון ילדים פרוותיים.
לפעמים אני שונאת את עצמי ולפעמים אני מרגישה שאני קשה עם עצמי ומרגישה צורך לחבק את עצמי ולומר לעצמי בקול שהכול יהיה בסדר. ואז אני נזכרתי בכל הדברים שאני אוהבת בעצמי.
אני סקרנית מאוד ואני אוהבת את ההתלהבות של גילוי דבר מה חדש. בגלל זה אני מתגעגעת לילדות, כשהכול היה חדש ומסעיר.
לפעמים אני אוהבת את הנאיביות שלי ואני רוצה לשמור עליה. אני נאטמת מול דברים נוראיים שקיימים בעולם לפעמים עד למצב שבו אני מתעלמת מהם בכוונה בתקווה שאוכל להאמין שהם לא באמת קיימים.
אני אוהבת שגרה, אבל את השגרה שאני בונה לעצמי. אני לא אוהבת ומסרבת לתת למישהו אחר שליטה על החיים שלי.
אני לא רוצה להיות עשירה, אבל אני גם רוצה שיהיה לי מספיק כדי להתקיים בכבוד.
אני לא רוצה להיזכר בהיסטוריה, אבל אני כן רוצה להשלים עם המוות שלי כשיגיע בידיעה שחייתי בדיוק כמו שאני רוצה.
ובעיקר, אני רוצה שיגיע היום שאני אדע בדיוק מי אני ואני אקבל את עצמי.
אז זה הצעד העשירי שלי, להיות מסוגלת להביט בעצמי ולנסות להבין מי אני. "העצמי שבמראה" האמיתי, שלא נתפס על ידי זולתו, אלא זה שנתפס על ידי עצמי. כי אחרי כל הפרצופים והמסכות שהחלפתי, אני סיימתי לתת לאחרים להכתיב לי את הדרך.
בניתי לי את הקרקע, עכשיו אבנה לי גם בית.
עד לפעם הבאה.
