עבר יותר מחודש מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, או כתבתי בכלל בעצם. הלוואי שיכולתי לומר שזה בגלל שהייתי עסוקה בדברים טובים, אבל אז זה יהיה שקר. האמת היא שכמות העבודה שלי ירדה בצורה דרסטית ולצד זה גם החשק לצאת ולטייל וליהנות מהחיים. אז מצאתי את עצמי עם עודף זמן פנוי ופוטנציאל קטלני עבורי ללכת לאיבוד.
וזה בדיוק מה שקרה.
בחודש האחרון הראש שלי עמוס במחשבות על הכול בערך.
אחותי הקטנה הגיעה לביקור, שאין לי מושג איך לסכם אותו. קיוויתי שאולי תהיה לי חברה נוספת, אבל זה לא קרה. חשוב לי שתבינו שאני אוהבת את אחותי, אבל משהו פשוט לא קיים שם, עם כל הרצון שיהיה.
שיחות עם חבר טלטלו לי קצת את הקופסה בכל מה שקשור לתפיסת העולם שלי לגבי מושגים שאני מוצאת כהכרחיים לשפיות שלי.
וכנראה החלק הכי קריטי הוא שהקשר שלי עם בעלי נובל כמו זר הפרחים שקיבלתי ממנו, שבחרתי להשאיר מחוץ למים כי החתולים שלי לא מפסיקים להפיל לי את האגרטל ולשפוך את המים.
אז בחרתי בשתיקה.
אני לא יודעת אם זה באמת מעניין מישהו ולמי בדיוק אני כותבת את זה, לכם או לי, אבל אני מרגישה שמשהו חסר.
וכשאני חושבת על זה לעומק, אולי בעצם כלום לא חסר, ואלה החיים…
וכשאני חושבת על זה יותר לעומק, אם אלה החיים, למה אני מתעקשת לחיות אותם…?
וכשאני חושבת על זה עוד יותר לעומק, אני נכנסת למקומות אסורים ומסוכנים.
אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר…
אז אני בוחרת בשתיקה.
אל תדאגו, זו לא קריאה לעזרה. הכול לגמרי תחת שליטה, אני לא בעסק הזה מאתמול.
זה רק ציוץ לומר שאני עדיין כאן. עדיין אני. רק מחכה לאיזושהי תובנה שתנער אותי מהריק הזה שאני נמצאת בו כרגע.
כי יהיה בסדר, נכון? חייב להיות בסדר.
רק לי יש שליטה על החיים שלי, חשוב לזכור. בחרתי בזה כצעד השישי שלי, כי אולי זה הדבר הכי חשוב שאני צריכה לזכור.
אני שומעת את השיר הזה הרבה לאחרונה. הוא משלים את כל השתיקות שלי לאחרונה:
עד לפעם הבאה.
