אני נושאת את הצלקות שלי בגבורה. הן מהוות לי תזכורת מתמדת לכל רגעי החולשה שלי. וכך גם לכל רגעי החוזקה.
קורבן הכרחי לשדים שלי. לפעמים הם באים ודורשים דם, ולעיתים אין לי ברירה אלא להיענות להם.

אני מודה שלקח לי זמן להיות מסוגלת להיחשף בביקיני ליד זרים או ללבוש מכנסונים.
אפילו את החולצות הארוכות חוררתי בשביל האגודל, שחלילה השרוול לא יעלה ויחשוף את הקורבן שנאלצתי לשלם.
לבסוף למדתי לקבל אותן כחלק בלתי נפרד ממני.

עדיין יש אנשים חסרי טקט ששואלים, "מה קרה לך כאן?"
אני לא עונה, אני די בטוחה שעיניי עונות במקומי.
וכשאני בוטחת במישהו מספיק ועונה, אני מתחרטת על כך מייד.

זה לא סיפור טרגי. זו התמכרות. התמכרות לכאב.
הכלי שלי לשחרר את כל הרעל שנאגר בתוכי.
ההוכחה שהקזת דם מרפאת.
הם דורשים – ואני ממלאה אחר ההוראות. זה פשוט מאוד.

כבר למדתי להסוות את ההתמכרות שלי לכאב.

וכמה שאני יפה מרחוק, מקרוב אף אחד לא העז ללטף לי אותן. הן נותרו הכיעור הפרטי שלי.
הטליאו את עורי הצח, לעד הזכירו את חוסר השלמות שלי.
וכמה שאני תמימה מרחוק, ככה אני חוטאת בשם אב כל הארורים. מקבל אותו לחיקי ברצון.
הסוו את השקרים בתוכי, נצרו אותם קרוב אליי.
וכמה שאני נעימה למגע, הן מאיימות לצרוב את כל מי שיעז להתקרב.
הופכות אותי לפרי האסור.
כי זה כל מה שהן. מחסום. חוצץ שמשאיר את כולם הרחק ממני.

ועצוב לי שהחיוך שלי אמין כל כך לפעמים. כבר אמרתי שהפכתי לאומנית הסוואה של ממש? פאקינג מדהים.

לעזאזל.
הם קוראים לי, מסמנים לי לבוא… אני לא חושבת שנותר בי עוד הרבה כוח כדי להתנגד. כי אסור לי לבוא בידיים ריקות.

אל תדאגו לי, אני יודעת איך להיערך לזה בהתאם.
ואני מבטיחה לכם, זה יהיה פאקינג אפי.

עד לפעם הבאה.