אז אחרי תקופה קשה למדי, העננים התפזרו ואני אפילו יכולה לומר שאופטימיות קלה התגנבה לתוכי.
הרבה בזכות העובדה שהצלחתי לנתק את עצמי לחלוטין מבעלי מבחינה רגשית. עד כדי כך שהרגשתי כבר תקופה ארוכה שאנחנו שני זרים שחיים באותו בית, שכל אחד חי בעולמו שלו.
ולמה עכשיו אני מבינה שזה טוב? כי אחרי שקיבלתי את העובדה שזה חתום וסגור, והכול נגמר, דווקא אז התחלתי להכיר אותו מחדש, במציאות החדשה שאנחנו חיים בה. ניקה של פעם מתה ואני מניחה שבמקום מסוים, התאבלתי על מותו של אלכס הישן. ורק כשקברתי אותו ושמתי אותו מאחוריי, הצלחתי להכיר את האדם החדש שעומד מולי.
הוא שונה, ובעצם כל המצב החדש הזה שונה לגמרי, אבל עם זאת הופיעו ניצני תקווה ואני אפילו ממש נהנית מהזמן שלנו יחד. אולי זה בגלל שהפייסבוק מזכיר לנו שבדיוק לפני שנה היינו בירח הדבש שלנו בניו זילנד, וטרפנו את החיים. ומתברר שבכלל כיף לנו יחד (יאפ, מי היה מאמין).
אז אני כרגע עוקבת אחרי הדבר הזה… אעדכן.

הצעד שהחלטתי לעשות היום עוסק בהחלטה שלי באל־הורות. ולמה בחרתי דווקא בצעד הזה? כי די נמאס שכל הזמן אומרים לי "בסדר, זה עוד יבוא לך." מצד אחד, אני צעירה מכדי להחליט ויש לי זמן, ומצד שני, אני מתקרבת לגיל שזה יהיה מאוחר מדי ואני צריכה להזדרז. סך הכול הגיוני.

אז אחרי גל החתונות שפקד אותנו בשנים האחרונות, הגענו לשלב הזה שכולם התחילו להביא ילדים לעולם. ואם עוד איכשהו עמדתי בקונפורמיות בנושא החתונות, אני מוצאת את עצמי חריגה כשאני צריכה להמשיך להסביר את עצמי בנושא הילדים כי זה הקו האדום שלי.

אולי תופתעו לשמוע, אבל יש אנשים בעולם שלא מעוניינים להביא ילדים לעולם מתוך בחירה. וכן, חלק גדול מכך הוא ההבנה שאני אגואיסטית לחלוטין. אבל אני לא רואה בכך שום דבר שגוי.

אז זה הצעד השביעי שלי, לשתף אתכם למה החלטתי לא להיות אימא גרועה. ולמה ההחלטה הזאת עושה אותי מאושרת.

תבינו, בתור מי שחיה עם שנאה עצמית הרסנית, לקח לי המון זמן כדי ללמוד איך לאהוב את עצמי. ועד היום אני צריכה להילחם כדי להזכיר לעצמי את זה. ולאחר אין־ספור פלרטוטים עם המוות, הצלחתי להבין בדיוק איך אני רוצה לחיות את החיים שלי, כי הבחירה לחיות היא רק בידיים שלי. ואם אני כבר הולכת על זה, אז אלך עם זה עד הסוף, בתנאים שלי.
והנגזרת של זה, זה שלעולם לא אוכל להתמסר למישהו עד הסוף. בעלי קיבל את העובדה שהוא יכול לקבל ממני רק 80 אחוז (הערכה נדיבה למדי). אפילו כשחזרנו מירח הדבש שלנו לאחר חודש, אמרתי לו שאני אוהבת אותו אבל אני לא מעוניינת לבלות איתו כל כך הרבה זמן. אז כן, אני לא מעוניינת לחיות את חיי בשביל מישהו אחר, גם אם הוא יצא מתוכי והוא מהות ההגדרה של "נפלאות הבריאה".

אני אוהבת את הלבד שלי. אני חייבת את הלבד שלי. אני חייבת להשאיר את העולם שלי, שלי בלבד. וזה, לא נתון למשא ומתן.

בנוסף, אני חייבת שליטה בכל אספקט בחיי, גם בתוך ההגדרה שלי ל"חופש".

ואולי הדבר הכי חשוב הוא שאני האדם הכי חסר סבלנות שאני מכירה.

אז בעצם סיכמתי את עצמי בתור אגואיסטית חולת שליטה וחסרת סבלנית. אה, ואני דיכאונית. תוסיפו לכל הסיפור הזה גם דיכאון אחרי לידה שסביר להניח שיגיע. כי גם עליו לא מדברים, כי ממנו מעדיפים להתעלם.

ובכלל, אני לא חושבת שתינוקות זה חמוד. אין שום דבר חמוד בצימוק צורח שרק רוצה לקחת ולקחת, ושמייצר דברים הזויים כמו פליטות, קקי גב או אלוהים ישמור, יגרום לי לקריסה כללית ואובדן טוטאלי של החירות והזהות שלי. ובל נשכח שהוא יקרקע אותי כשאני בכלל רוצה לעוף.

ואני לא חושבת שאני צריכה להתנצל על כך.

אני דווקא חושבת שההכרה בזה שזה לא בשבילי היא חיובית. אני מונעת מילד דפוק כמוני להגיע לעולם. אני לא מעוניינת להיות אחראית להרס של מישהו או להיות מושא האשמה או הכאב של מישהו. זה יהרוג אותי.

אז בבקשה, תפסיקו לכפות עליי את הרצונות שלכם. אם לא יצאתי במסע למנוע מכם להביא ילדים לעולם, בבקשה, אל תהיו צבועים.

והשאלה האהובה עליי: "מי יטפל בך כשתהיי זקנה?". אז אני צריכה להביא מטפל לעולם? מעין פוליסת ביטוח? מי מבטיח לכם שהילדים שלכם באמת יטפלו בכם ולא יזרקו אתכם באיזה חור, ותישארו שם אומללים ובודדים? תאמינו לי, אני לא מתכוונת לחיות כל כך הרבה זמן כדי להפוך להיות נטל על מישהו אחר.

ועכשיו אני שואלת, אני המשוגעת בסיפור הזה? ברצינות?

כן, זה נכון, אתם יכולים לומר שאני לא צריכה להצדיק את עצמי ולתת הסברים, אבל אין לכם מושג כמה אנשים שמו לעצמם למטרה לשנות לי את הדעה. כאילו, מה? זה פאקינג לא עניינכם.

אם המשפחה שלי מקבלת את זה ואותי, סתמו. אתם בטוח לא יכולים להתערב לי ברחם.

ואולי הנושא הזה ממשיך לעצבן אותי כל פעם מחדש כשהוא עולה כי אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שמישהו שאני אוהבת יום אחד יביא ילד לעולם, ולא אדע איך להתנהג.
מצד אחד, כמובן שאהיה מאושרת בגלל שהוא מאושר, אין בכלל ספק. אבל מצד שני, אני פוחדת לאבד את אותו אדם…
הכול באמת משתנה כשילדים נכנסים לתמונה. ואני לא רוצה להיות ההיא ששונאת ילדים או להרגיש את התחושה הזאת של צביעות.
מבטיחה, אני לא עד כדי כך קרה.

והמחשבות האלה נותרות תלויות באוויר.

עד לפעם הבאה.