אני יודעת, נעלמתי לגמרי. לא רק מכאן, אלא כמעט מכולם.
הייתי צריכה את הזמן לאסוף את עצמי. לסדר את המחשבות שלי, לשקול את כל ההחלטות שעמדו בפניי ולמצוא שוב את האיזון שבי.
ומה זה בכלל איזון?
אני מניחה שזה קורה כשאדון מאניה וחבריי השדים נותנים לי מנוח ומאפשרים לי להתאפס על עצמי לפני שאני עולה על רכבת ההרים הבאה.
אחרי מה שנדמה כמו נצח, תקופה מקוללת בהחלט שבה הרגשתי איך אני נובלת ונרקבת מבפנים החוצה, אני יכולה לומר שאני מצליחה לנשום אוויר נקי ולתת לגוף ולנפש שלי להחלים. אני לא אוהבת לחץ, אני לא אוהבת להרגיש מכותרת ולהידחק לפינה. האינסטינקט שלי תמיד בועט ואני מתחילה לרוץ כמה שיותר מהר לצד הנגדי. אני שמחה לומר שבעלי סוף־סוף הבין את זה ושחרר אותי.
לא, לא בקטע של גירושים. אלא דווקא שחרר ממני את כל מה שאני שונאת וברחתי ממנו בארץ.
אז סיכמנו שאין ציפיות, אין הצהרות גדולות, אין תוכניות. יש רק אותנו ואת החלומות שלנו.
פאקינג רומנטי, לא? אולי אני אזכה לסיפור האהבה שלי אחרי הכול.
זה מצחיק אותי, השלבים שהוא ואני עברנו יחד.
פעם הוא יצא עליי וקרא לי אגואיסטית. מה שנכון לגמרי, מעולם לא חלקתי עליו. אבל מה שאני לא מבינה זה למה זה צריך להיאמר בקונוטציה שלילית? אני חושבת קודם כול על עצמי כי אני אוהבת את עצמי ואם אני אדאג למישהו, זה יהיה קודם כול לעצמי. אני אוהבת את עצמי, אני רוצה לתת לעצמי הזדמנות לחיות כמו שאני רוצה. זה לא מובן מאליו עבורי, זה לא הגיע לי בקלות ואני לא מרגישה צורך להתנצל על כך לרגע.
להיאבק בחוסר איזון כימי בראש זה לא קל. להיאבק בנפש מצולקת זה אפילו קשה עוד יותר.
כריתי עם עצמי ברית לאהוב את עצמי, לא לתת לאף אחד לעולם להוריד אותי, לומר לי שאני לא יכולה, לא מסוגלת, לא מוכשרת, לא מספיקה. אני יותר מזה, יותר מכל דבר שאי פעם אוכל לחלום עליו, אני רק צריכה להעז.
ואני לא מתנצלת כשאני עושה דברים בדרך שלי, שלעיתים קרובות שונה ממה שהחברה מכתיבה ומצפה ממני.
וכן, אני פאקינג עקשנית ולא אזוז מזה מילימטר. לא בשביל אהבה, לא בשביל קדוש מעונה ולא בשביל אילוצים כאלה ואחרים.
אך ורק אם אני ארצה בכך.
במקביל לכל זה, אני עוברת גם תהליך "החלמה" במגזר העסקי.
אחרי התרסקות מבחינת הכנסות, אני מתחילה לראות ניצנים של עבודה ממאגר הלקוחות שהצלחתי לגייס, שהמעט שמגיע מכמה מקומות, מתחיל לקבל נפח יפה יחסית לתקופה.
אפשר לומר שאני אפילו קצת חוששת ממה שהעתיד יביא איתו, כי אני מקווה שלא אוצף ברגע שהמשק יתאושש כי אם יש דבר שאני שונאת יותר מלחץ בחיים האישיים שלי, זה לחץ בעבודה.
יש לי מין ראייה כזאת, שאני רוצה להשיג הרמוניה ואיזון בין שני העולמות. אפילו למזג אותם לעולם אחד. כי מה הטעם לעבוד אם אין בכך שום הנאה? אני מעדיפה אפילו לעבוד פחות כל עוד אני עוסקת במשהו שאני אוהבת.
אחרי מחסום כתיבה, קריאה, משחק, צפייה, מחשבה ופשוט הרצון להיות – אני יכולה לומר שאני מתאוששת ושהמוזה שבי דוחפת אותי לחלום וליצור, ליצור ולחלום, ובעיקר לעשות.
אני מרגישה את האופטימיות שלי מתעוררת שוב לחיים ואני אוהבת את זה.
אני מאמינה שיבואו דברים טובים בעתיד, כי אני אדאג לכך.
וכל זה אפשרי בגלל שאני מקבלת את עצמי, מאמינה בעצמי ודוחפת את עצמי להגיע הכי גבוה שאני יכולה.
אז תגידו לי אתם, מתי אתם הייתם אגואיסטים לאחרונה?
מתי בפעם האחרונה שמתם את עצמכם בראש סדר העדיפויות?
ומה, לעזאזל, כל כך לא בסדר עם זה?
אז זה הצעד השבעה עשר שלי, להכריז על אהבתי לעצמי ובכל מה שיש בי, בטוב וברע, בעושר ובעוני ובעיקר באמת.
אני לא צריכה שאחרים יקבלו אותי, כבר הבנתי שאני לא זקוקה לאישורים של אף אחד, העיקר שאני נשארת נאמנה לעצמי. אם מישהו ירצה לצעוד לצידי, בבקשה. דווקא כיף איתי. ואם לא, אז לא, אבל פאקינג תתעסקו בעניינים שלכם.
אם פעם הייתי אומרת, "לא, אני לא משוגעת," אני עכשיו מסוגלת לומר שכן, אני משוגעת ואני מתה על זה.
בכל מקרה זה עדיף על חיים כבולים, כי אז השיגעון שלי מקבל תפנית מכוערת והוא מתנקם בי. חזק. כואב. הרסני בצורה קטלנית.
אז אני מעדיפה לעוף עם הפיות שלי ולרקוד עם השדים שלי ולצחוק עם כל הקולות שאני מנהלת דיאלוג איתם.
ואם אני אפול, אני אפול. אבל ארים את ראשי גבוה יותר לאחר מכן. כי זו מי שאני.
עד לפעם הבאה.
