כשאדון מאניה מנצח במאבק, אני לא מתלוננת. אני משחררת את כל האזיקים שכובלים אותי ומתמסרת לו בקלות.
מאז הפוסט האחרון שלי, היו לי מספר נפילות, הן היו קצרות אבל עדיין כמעט הצליחו להכניע אותי. אבל בכל יום אני מזכירה לעצמי שכל ניצחון בקרב, מקרב אותי לניצחון במלחמת ההישרדות הזאת.

הפניקה נקשה בדלתנו כמה פעמים. מהיום בעלי מצא את עצמו בבית כי המסעדה נסגרה והעיר כולה נכנסת לעוצר.
היו לי כמה בחירות, אבל בחרתי באופטימיות ובתקווה. ניסיתי לומר לבעלי שהמלחמה האמיתית מתחוללת בתוך ביתנו ולא בחוץ. אולי העולם בחוץ משתגע לגמרי, אבל רק מה שקורה בפנים באמת מאיים עלינו, עליי.

מעולם לא הסתרתי ממנו את העובדה, שבמלחמה הזאת אני הדבר הכי חשוב שיש לשמור עליו ואשים את עצמי לפני הכול.
ולא, עבורי זה לא משבר שצריך לעבור בחיים, בשבילי זה עניין של חיים ומוות.
כי כשאני בתוך הריק כשהשדים שלי חגים סביבי במעגל, אני לא חושבת. אני פועלת על פי הדחפים הכי אפלים שלי, ההיגיון לא משחק תפקיד בתוך הממד הזה, שבו העולם כולו חדל מלהתקיים.

מצחיק אילו דברים צפים דווקא ברגעים כאלה, כשהכול הולך לעזאזל, ומאיפה אנחנו שואבים את הכוח שלנו.

הכוח שלי מגיע בימים אלו בעיקר מאחי. הוא מזכיר לי את הימים הכי יפים שלי והכי יפים שלנו יחד.
הוא המתנה הכי יפה שקיבלתי, שמאלצת אותי להיות חזקה בשבילו, ואני הכי שמחה שיש בזכותו.

בחרתי שלא לחשוף את הסיפור שלו, אם כי הסיפור שלו שזור היטב בשלי. האחד לא יכול להתקיים ללא האחר.
אבל בחרתי כן לשתף את מה שטוב. כי בימים אלה אני בוחרת להתמקד רק בטוב. כי כך אני תמיד זוכרת אותו, גם בילדות וגם בבגרות.

שיתפתי בפוסטים קודמים את הילדה הקטנה שנלחמה במפלצות, שהלקתה את עצמה, ששנאה את כולם ואת הכול,
אבל חשוב לי שתבינו שהייתה בי גם ילדה שמחה, שכל רגע שמח כזה היה עם אחי.

איך היינו נהנים מהרגעים הקטנים של החיים.

איך הרגשנו עשירים מכמה שקלים בודדים.
איך שרנו יחד את הפתיחים של הסדרות האהובות עלינו.
איך הרגשנו שאנחנו צוות מול שאר ילדי השכונה – כשההנאה שלהם נגמרה כשהם חזרו הביתה לבד, ואנחנו המשכנו את הצחקוקים גם כשחזרנו הביתה.
איך היינו סוגרים את התריסים ומשחקים במחשב בדום כדי להיכנס לאווירה ולפחד כל פעם שקופצת מולנו מפלצת.
איזה צרחות היו כשהיינו משחקים יחד במגסון או בנינטנדו 64, במיוחד במריו קארט. כבר אז ידעתי שאהיה נהגת נהדרת כשאגדל כי כיסחתי את כולם.
איך היינו מחכים שסבתא שלנו תגיע לביקור מרוסיה ונקבל מלא מתנות.
איך רצנו אחרי יום בגן או בבית הספר לסבתא רבתא שלנו כדי לאכול צהריים וסתם להמציא סיפורים ועולמות בחצר ביתה תחת השמש.
איך היינו בוכים כשהיינו מקבלים בגדים ליום ההולדת.
איך היינו רבים כשהיינו מחלקים בינינו את מטלות הבית.
איך מצאנו קונדומים וחשבנו שזה בלונים, אז מילאנו אותם במים וזרקנו על אנשים מהחלון.
איך היינו מחכים למיסטר בין בשישי בערב.
איך למדנו על הדינוזאורים בדוקומנטרי והתלהבנו מהאפקטים (שכנראה נראים לא משהו היום ).
איך עמדנו זה לצד זה בחרמות שעשו לנו.
איך ברחתי ורצתי אחריו כשסילקו אותו מבית הספר.
איך שרדנו את הקשה מכול וכמה היינו אמיצים, ואיך העולם היה נראה אחרת אם לא היינו שם זה לצד זה…

ואני רק יכולה לדמיין מה הוא עבר כשאני עשיתי את כל השיט שלי.

אומנם אני רחוקה, אבל אנחנו עדיין משחקים יחד בדיוק כמו אז. מחברת את הנינטנדו לטלוויזיה והוא איתי בסקייפ. צורחים וצוחקים. והתחושה? בדיוק אותה תחושה. אני חוזרת להיות הילדה שלא מודעת לכל הזבל שקורה בעולם, לכל הזבל שקורה ביני לבין עצמי, לכל מה שעוד עלול לקרות, שפשוט נהנית מהרגעים הקטנים של החיים.

אז זה הצעד התשיעי שלי, לומר תודה למי שמשאיר אותי חזקה ומזכיר לי שהחיים יפים ויש בשביל מה להישאר בסביבה,
שעשה ממני חתיכת ילדה חוצפנית וקשוחה.

ולהזכיר לו בחזרה את כל אותם הדברים.