שוב החלטתי לעשות את ההליכה לבית הקפה במקום לכתוב מהבית. אני חושבת שזה עושה לי טוב, במיוחד עכשיו שהעיר עדיין מכוסה לבן ואפילו ירד שלג בדרכי לכאן. לרגע הרגשתי כמו בסצנה מסרט רומנטי (חיה בסרט, אני יודעת). בכל מקרה עדיף מלהסתגר בבית, אז בית הקפה היקר ניצח.
כשפתחתי את הבלוג, חשבתי שאכתוב כאן מדי יום, אבל אני אף פעם לא יודעת באיזה מצב רוח אקום בבוקר. יש לי המון פנים, את חלקם הייתי רוצה לראות יותר, ואת חלקם פחות. וכמו הציטוט שבחרתי היום – כל יום אני בוחרת מחדש אם להתעסק בחיים או במוות.
במהלך החיים שלי ספגתי הרבה מקרי בריונות בגלל כל מיני סיבות (או תירוצים, אם תרצו), אחת מהן היא בגלל "עדינות הנפש" שלי (לדעתי זה שם נחמד יותר ממחלת נפש). קיבלתי תגובות שאני רק מחפשת "צומי", שאני מזמנת צרות ובכלל לא כדאי להתעסק איתי ועדיף פשוט לרכל מהצד. למען ההגינות, כנראה שבאמת חיפשתי תשומת לב, אך יותר מכול חיפשתי הבנה ומקור לנחמה.
החברה שלנו לא בדיוק אוהבת לדבר על זה, ואולי אפילו מעדיפה להדחיק את הנושא ככל שניתן, וזאת אחת הסיבות שהחלטתי לחשוף את מה שעובר עליי ולהכיר לכם את העולם שלי ואת השדים שחיים בתוכי. כדי שאנשים כמוני יוכלו לדעת שהם לא לבד, שאולי גם הם יוכלו למצוא מקור כלשהו לנחמה מזה. והאמת? אני לא מתביישת במי שאני, אבל אני כן פוחדת, אפילו מאוד, להיות כה חשופה לפגיעה ולבריונות. לאנשים קל להעביר ביקורת, הם בטוחים שהם יותר חכמים מכולם, מבלי שיהיה להם שמץ של מושג על מה הם מדברים. כמובן שאני בעצמי לא חפה מכל זה, אבל אני יכולה לומר שכן למדתי על בשרי כמה מילים יכולות לפגוע, כשאני בצד הפוגע.
אחת התגובות שגרמה לי להתכווץ הייתה דווקא של בעלי. נתתי לו לקרוא את שני הפוסטים הראשונים שלי והוא אמר שהוא מרגיש מיותר. כאילו היה מצופה ממני לפנות אליו או להיפתח בפניו עם כל הדברים שכתבתי, והוא בפתרון קסם כלשהו היה מציל אותי. וכנראה שהפואנטה של כל הדבר הזה התפספסה לגמרי. כי לשם שינוי, זה לא קשור לאף אחד אחר חוץ ממני. הבלוג הזה הוא לא קריאה לעזרה ולא מגיע ממקום של לחפש רחמים או מילה טובה. אני כבר הרבה אחרי השלב הזה. זה המקום שלי להקיא את מה שאני מחזיקה בפנים כבר אלוהים יודע כמה זמן, להגיע לתובנות עם עצמי, ולעבור עם עצמי תהליך שאני לא מצליחה לעבור כשאני מנסה לאטום את הרעש שלי בפנים. החיזוק שלי מתקבל כבר מעצם העובדה שאני מקבלת את האומץ לכתוב על זה. אבל אני לא מחפשת מישהו חיצוני שיעזור לי עם המסע הזה, כי רק אני יכולה לעשות זאת. כן, לפרוק בפני מישהו אחר זה עושה טוב לפעמים, אבל זו לא תרופה למה שאני חווה. כן, זה נחמד שיש קוראים שיכולים להביע דעה ואולי להאיר על משהו שאני לא מצליחה לראות כשאני מוצפת בתוך כל זה. אבל למדתי, כחלק מההתמודדות שלי, שרק אני יכולה להשתלט על השדים שבי. אני מקבלת את העובדה שיהיו ימים שאני איבלע בכל השיגעון הזה, אבל כשאני מסתכלת על התמונה הגדולה; זה שווה כדי שאקבל ימים שאותם אוכל לחוות באמת. מבחינתי, אין דבר שבעלי, אימא שלי, האחים שלי, החברים הכי קרובים אליי או כל אדם אחר בעולם יוכלו לומר כדי להוציא אותי מהמקום האפל שלי. כי זה פשוט חלק ממני, ממי שאני. ורק לי יש את הכוח למשוך את עצמי משם.
ואני באמת לא מבינה למה זה התקבל כדבר שלילי. כי בעיניי, גם אם אכתוב על הדבר הכי נורא שקרה לי, הוא טוב. אני רק עולה שלב בקבלת אומץ חדש ובקבלת העצמי, ואם אני מצליחה לעשות צעדים עצומים שכאלה, הצעדים בחיים האמיתיים יהיו משחק ילדים עבורי. כמובן שזה לא סותר את העניין שיש לי עדיין צעדים שאני מתה מפחד לעשות, אבל אני מאמינה שגם זה יגיע כשהזמן יהיה נכון. כל חיי עצרתי את עצמי מלחיות, אני נמצאת במקום שהרבה חולמים להיות בו ועדיין, אני מוצאת את עצמי מנהלת מלחמות פנימיות שהורגות אותי. אז אני מניחה שכל הפואנטה בזה היא שהגעתי עם עצמי למסקנה שכדי לחיות כמו שצריך שם בחוץ, אני צריכה לעשות קצת סדר בקופסה, והכתיבה מעניקה לי את הכלים האלה.
מצד אחד, אני מתה לספר לכם על ימי הכיף שלי בעיר סנט פטרסבורג ועל ההיסטוריה המדהימה של העיר, ומצד שני, כשאני יוצאת לימי הכיף האלה לבד, אני מדחיקה אין־ספור מחשבות שליליות ותסכולים, דברים שאני אפילו לא יודעת איך להעלות אותם על הכתב, ואז הכול פשוט מתערבב לי למין תחושה בלתי מוסברת. וזה פשוט לא מרגיש לי נכון לכתוב על כך.
החיים לא מושלמים, החיים שלי בפרט לא מושלמים, ואין לי כל כוונה לצייר אותם כך, במיוחד לא כאן. כאן החלטתי להיות כנה, במיוחד עם עצמי.
מרוב בלגן בראש כבר הלכתי לאיבוד עם עצמי ושכחתי למה באתי לכאן ועל מה רציתי לכתוב. ובכל זאת, החלטתי לא למחוק את הפוסט, או לזרוק קובץ נוסף לטיוטות. קצת מביך שיש לי יותר טיוטות מפוסטים שפירסמתי.
אולי זה הצעד שמשקף היטב את ההליכה שלי לאיבוד בהחלטה אם להתעסק בחיים או במוות.
מחר אחותי הקטנה מגיעה לביקור. עשרה ימים של תיירות הארד קור, הזדמנות קצת לשחרר וליהנות, ולנער קצת את המערכת.
האמת, אני ממש מצפה לזה כי ההחלטה שלי לימים הקרובים היא לגמרי להתעסק בלחיות.
עד לפעם הבאה.
