המילים שתמיד היו לי לבעלות ברית, נטשו אותי.
אני רצה אחריהן ונשימתי מתקצרת, ואט־אט אני מרגישה איך ריאותיי קורסות.
אני מרחפת בתוך דממה ואף אחד לא יכול להציל אותי כשאני טובעת בתוך הטירוף שלי.
מרוב אדישות, מרוב שתיקות, מרוב התכחשות, מרוב התחזויות ושקרים, אני תוהה אם חפרתי לעצמי את הקבר שלי.
אני תוהה מתי חציתי את הקו הזה, מתי מנגנון ההגנה שלי הפך להיות הנשק נגדי.
אני מרגישה פאקינג כל דבר ועם זאת, אני לא מרגישה כלום.
מזמן כבר קיבלתי שהרגשת היתר הזאת היא הקללה שלי (ובימים מסוימים, הברכה שלי). ואני תוהה אם יש עוד מישהו בעולם הזה ששותף למה שאני עוברת, או שאני עומדת בין המון שנועץ בי אצבעות וקורא לי בשמות גנאי.
אני זוכרת איך הייתי שולפת ציפורניים בכל פעם שמישהו קרא לי 'משוגעת', גם אם זה היה בצחוק, כי זה כל כך פאקינג מצחיק, לא?
לא, אני לא משוגעת. אני מרגישה. מרגישה כל מגע, כל צליל, כל טיפה, כל משב רוח, כל זיוף, כל תשוקה. אני מרגישה את הכול ואת הכלום.
ובנקודה זו אני מבינה שכנראה להרגיש את הכלום זה הכי נורא.
כמו כל דבר בחיי, אני רוצה את זה חזק, מהיר, מושחת, חסר בושה ואמיתי. והכלום לא נותן לי שום דבר מזה.
כי מעולם לא פחדתי מהקרב ומעולם לא נרתעתי מהקזת דם, אלא זה תמיד היה השקט שהפחיד אותי יותר מכול.
השקט הוא אויבי וטרם הבנתי איך לנצח אותו.
והוא, הו, איך שהוא מכיר אותי טוב, המנוול.
אפילו המוות לא יכול לחמוק מהשקט. לא, המוות יגרור אותי לגיהינום, מקומם של חוטאים כמוני, ויכבול אותי בתוך ריק שחור ודומם, היכן שזעקותיי לעולם לא יישמעו והמילים לא יוכלו למצוא אותי.
לעזאזל עם הכול. נמאס לי להסתיר את מי שאני באמת. בא לי פאקינג לצרוח, לקרוע את כל מי שמצפים ממני להיות כדי לחשוף את מי שאני באמת.
האם אני כזו חלשה שאני נכנעת למה שמצפים ממני? הרי תמיד תפסתי מעצמי מישהי שצועדת בדרך משלה, כי אבא שלי הספיק לשרוט אותי כל כך, שהאמנתי לו שהוא ואני מיוחדים, שאנחנו לא כמו כולם. החוקים של בני האדם לא חלים על מפלצות כמונו. הם נידו אותנו, לעגו לנו והגלו אותנו לצעוד בדרך שונה.
האמנתי לו והבנתי אותו, כי תמיד שמעתי סיפורים איך בילדותי פחדתי מבני אדם. זו לא הייתה ביישנות, בחיי, איך הייתי מראה לאנשים מאיפה משתין הדג כשהזעם השתלט עליי, לא, לא רציתי להיות בקרבתם כי כנראה ידעתי כמה מר יהיה גורלי, בכישלון להשתלב ביניהם. זה הדבר היחיד שמצאתי בו הסבר הגיוני לביזריות שבי.
קשה לי לקרוא לפוסט הזה 'צעד' כי אני לא מתקדמת לשום מקום. זו רקיעה רועמת מהזעם שנמצא בתוכי. זו רעידת האדמה הפרטית שלי, ולא אכפת לי מי ייפול בתוך הכאוס שלי.
אני עוברת את שלבי האבל. ההכחשה הובילה אותי לכעס. ואני? אני לא סתם כועסת, אני זועמת על כולם ועל הכול. אבל בעיקר על עצמי. על הטיפשות, על הנאיביות, על חוסר האונים ועל החולשה.
אני מתאבלת על עצמי. אני מרגישה איך אני משתנה ומבודדת את עצמי. והדרך הזאת יכולה להוביל אותי לאחד משני כיוונים: שחרור או מוות. ואני לא מתכוונת למוות מטפורי כמו בצעד השנים עשר שלי. לא… כנראה שרק הזמן עצמו יוכל להחליט.
ואני תוהה אם זה משהו שאצליח אי פעם לקבל או שתמיד אמשיך לרדוף אחר הבלתי מושג?
…
היום זה לא יום טוב.
לעזאזל, על מי אני עובדת? מתי היה לי יום טוב באמת לאחרונה?
איבדתי את המילים. כשאין לי אותן לצידי, אני פועלת. עושה את כל מה שאני לא אמורה לעשות.
ומי בדיוק משלם על החטאים שלי? ובכן, אני מניחה שנגלה גם את זה בקרוב.
זה כאילו אני דורשת שישנאו אותי. שיהיה לי תירוץ מזדיין לשנוא את עצמי.
…
אני לא חושבת שיש לי עוד מה להוסיף.
עד לפעם הבאה.
