כבר שיתפתי אתכם בשיעור הקשה שלמדתי שלמילים יש כוח, ועם זאת, המטומטמת הזאת לא לומדת.
זה לא סוד שבתקופה האחרונה נאלצתי לעטות את מסכת האדישות שלי כדי לא להתמודד עם המציאות בבית מול בעלי. האהבה כבר לא קיימת מצידי, וכנראה שהחברות מתה יחד איתה. ביומיים האחרונים הוא הסתובב עם מצב רוח ירוד, וכל מה שחשבתי עליו היה שהוא עלה עליי, במקום באמת להתעניין בשלומו. במקום מסוים, זה מטריד אותי מאוד, מכרסם בתוכי כמו סרטן.
בימים האחרונים אני בורחת לספרים. אני קוראת עד השעות הקטנות של הלילה, ושנתי חומקת ממני כשאני מתנתקת מהם. הז'אנר הרומנטי גורם לי לארסיות בחלקים הרומנטיים, כביכול, ולהצתת אש בכל חלק בגופי בסצנות שבין הסדינים. מתמכרת לתשוקה.
וככה מצאתי את עצמי מתוסכלת מינית, בעיקר כי מעולם לא ידעתי איך לטפל בעצמי, קרובה לדפוק לעצמי את הראש בקיר.
הפסקתי לאכול כמעט בכלל בימים האחרונים והבטן שלי חזרה להיות שטוחה, כאילו הקורונה פסחה עליי, ואני עדיין נראית כמו בימים שבהם טיילתי בלי הפסקה והייתי חטובה. חזרתי להביט בעצמי במראה ואני פאקינג אוהבת את מה שאני רואה, מה שבעלי כנראה לא רואה. מוכיח לי שלא אוכל לרקוד על כל החתונות. גם להתעלם ממנו במהלך היום וגם לקבל זיון. אלוהים, העולם הזה לא הוגן.
כן, המטומטמת הזאת לא לומדת. אני לא יודעת למה חשבתי שאוכל להיות אישה של מישהו. הסוף השמח בספרים שנגמר בחתונה או ילדים רק גורם לי לגלגל עיניים. אז מה הבאתי את זה לחיים שלי?
נכון, פעם ראשונה שעשיתי אהבה הייתה איתו, הייתי בעננים. הוא לא נלחם בי והודיתי על כך, לא נתן לשדים שלי להתגרות בו. בשלב כלשהו למדתי שאין טעם להשתלח בו בגלל העניינים הדפוקים שמתרחשים רק אצלי בראש. אז נאלצתי להתבגר. השקט שהוא השרה עליי התאים לי לתקופה הזאת של חיי, ואני באמת מאמינה שאהבתי אותו. מהר מאוד הבנתי שזה רק עוד משהו שחולף.
אתם בטח חושבים שאני איזו כלבה קרה, ואני לא אחלוק עליכם, כנראה שזו בדיוק מי שאני. אבל מה אני אמורה לעשות?
החלטתי לא לתת לחרדת העבודה להשפיע עליי והזכרתי לעצמי שרק אני קובעת את גורלי, אז התחלתי לכתוב ספר שלשם שינוי יראה אור. אני חיה אותו, נושמת בין המילים, מתרסקת עם הגיבורה שלי ומתאהבת בגבר שלה. כזאת אני, אני לא יכולה לכתוב מבלי לחטט בקרביים שלי כדי להוציא משהו אמיתי באמת. אז אני קוראת לשדים שלי, מפלרטטת איתם כדי שייתנו לי השראה, מבקשת להתמסר אליהם. הנוכחות שלו בזמן הזה משגעת אותי כי היא שולפת אותי מתוך העולם שלי אל תוך המציאות. וכל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח לבקתה באיזה חור ולא לצאת משם עד שיש לי משהו ביד.
אני מתוסכלת ואני מרגישה איך התסכול הזה הורג אותי, גורם לגופי ולנשמתי להרקיב מבפנים,
אז אני יושבת וחושבת, קודחת בנבכי ההיגיון כדי למצוא תשובה. תשובה שטרם מצאתי.
אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע, לשתוק מולו או פשוט לשפוך את המילים שיכאיבו לו, תוך שאני מתה מפחד לגלות אם הגעתי לשלב שאותן מילים כבר לא יכאיבו לי. תוהה מתי הגיע השלב שבו הפסקתי להיות הקורבן ויגיע השלב שבו אקבל את תקפידי כמפלצת.
לא, העולם הזה לא הוגן.
אבל בעצם גם אין לי זכות להתלונן, כי בסך הכול אני אוכלת את הדייסה שבישלתי לעצמי.
מניחה שאין לי עוד מה לעשות מלבד להכין את עצמי לסערה שתכה בי.
עד לפעם הבאה.
