דווקא בימים הטרופים שעוברים על כולנו, ובטח ובטח שלא פסחו עליי, מצאתי את עצמי אתמול סתם ככה רוקדת ושרה בבית עם עצמי (ועם טסלה הכלבה שלי, כמובן) ופשוט אומרת לעצמי שטוב לי. ככה, כאן ועכשיו.
אני באמת לא יודעת כמה זמן זה יימשך, אבל התנגשה בי בפול גז ההבנה שאני אוהבת את החיים ושאני יכולה לכבוש כל יעד שארצה. שלא משנה מה יקרה, הכול יהיה בסדר. אני מרגישה שיש יד שמלטפת אותי בימים הללו ושאני לא לגמרי לבד כמו שאני חושבת, שיש משהו שממלא אותי בכוח.
אני לא אדם דתי או רוחני, אני אתאיסטית גמורה אבל הרוח השתנתה. היא חמה יותר, מכילה יותר, מעצימה יותר.
אני חושבת שאני מהאנשים האלה שהאור מאיר עליהם רק שיש חושך. כי בלעדיו, האור יהיה פשוט מובן מאליו.
שלא תטעו, המציאות שלי לא השתפרה בכלל. כמות העבודה ממשיכה לרדת, מה שהופך אותי לענייה מבחינה חומרית מיום ליום (על אף שהצלחתי לגייס שני לקוחות חדשים אז ייאי לי), יום האזכרה למותו של אבי חל החודש ב-9 (לא ייאמן שעברו 8 שנים) ושיתק אותי לחלוטין באותו יום, והבנתי שבקשר לכל המצב עם בעלי, התבדיתי לחשוב שיהיה באמת איזשהו שינוי אמיתי. ההתאהבות מחדש התגלתה כאופטימיות ריקה והיא נעלמה כאילו לא הייתה שם מעולם. כרגע הוא בחדר ליד, ישן כדי לא להתמודד עם המציאות (או איתי) ואני בחרתי לצאת לטיול רגלי ארוך יחסית עם טסלה כי השמש שסוף סוף יצאה מרוממת את רוחי, לחזור כדי לכתוב בזמן שמוזיקה קייצית מתנגנת לי ברקע כתמיכה.
בימים אלה אני עושה חישוב מחדש על כל החיים שלי. מה יקרה אם המשבר הזה יימשך? איפה אני יכולה לקצץ? איך הכי נכון לקדם את העסק שלי ואותי? האם אני מפסיקה את התוכניות לנדוד בעולם ומתיישבת במקום אחד? איך ממשיכים אחרי גירושים? איך החיות המשותפות שלנו יחולקו? איך אוכל להתמודד עם שיברון לב או יותר גרוע, איך אוכל לשבור את ליבו של האדם הקרוב ביותר אליי?
אני באמת לא יודעת, אבל מה שכן אני יודעת זה שאני רוצה למצוא את עצמי עם קוקטייל ביד על חוף בתולי ופשוט להיות מאושרת אחרי כל זה. לרקוד לצלילי מוזיקה טובה וליהנות מהחיים בשיכרון חושים.
יש כאלה שלא מבינים למה אני נגד סמים (הכדורים נוגדי הדיכאון נכנסים לקטגוריה הזאת), לא כאמצעי ל"ריפוי" ולא כהתנסות כחלק מן הנעורים. האמת היא שהתשובה די פשוטה עבורי, אבל נשמעת כמו בולשיט גמור לאחרים. והיא, שעבורי החיים הם הסם החזק שיש. השדים שלי מורידים ומעוררים אותי במחזוריות, והחוויה הגופנית והנפשית שאני עוברת בלתי אפשרית לביטוי במילים. הנפילות שלי מטיחות אותי לרצפה והעליות שלי מטיסות אותי לשמיים. כשאני אוכלת, בלוטות הטעם שלי מתפוצצות כמו בועות במים מוגזים, ובסקס אני רואה זיקוקי דינור ומרגישה את העולם כולו זורם לי בעורקים. אני יכולה לבכות מסרט קומדיה ולצחוק מסרט אימה.
כשאני שם, כל כולי עולה באש, וכשאני מתרחקת, הגיהינום קופא.
ולפעמים, אני כולי שני קצוות שמתקיימים בו בזמנית.
כמובן שאני לוקחת את כל המצב הזה בעירבון מוגבל, כי מחר אולי אקום חדשה ואחרת. אבל נכון לעכשיו, אני מוצפת אושר ואני לא מתכוונת לתת על כך דין.
אז זה הצעד השמיני שלי, להכיר לכם את אדון מאניה, שמאכלס את אחד החדרים בליבי וסוחף אותי לפנטזיה של ריקודים ביערות לצד פיות מתעופפות, כשאני מתמסטלת מאבקני הפרחים בפריחה הראשונית שמבשרת את בוא האביב.
ואתם יודעים מה? אני פאקינג מתה על זה.
עד לפעם הבאה.
