כשהגלים מטילים את שריקתם ברוח, היא עוברת חיים שלמים עד שהיא מלטפת את שערי ומשאירה סימני צריבה על עורפי.
העצבות אוהבת להפתיע אותי ולהתגנב בדלת האחורית באמצע המולת האושר שמציפה אותי, ותופסת אותי בהפתעה גמורה. אני לא חושבת שאני עצמי יודעת להצביע על הרגע שבו הבחנתי בנוכחותה. הגעגועים לרחש הגלים חדשים לי, ולא ידעתי אם אי פעם אהבתי אותם באמת כדי להרגיש געגוע עז שכזה כלפיהם.
ואולי החיים הם פשוט כאלה, מתהפכים ומשתנים בדיוק כמו המהות שלנו כבני אדם. אולי גם אני אוושה רגעית בשלולית הגשם הנופל מעננים כבדים ואפורים, שיפנו את מקומם במהרה לשמש. ואולי כל חילופי מזג האוויר המהירים בתקופה האחרונה הם בבואה לסערת הרגשות שמתחוללת ומתבשלת היטב בתוכי.
אני מתקשרת עם העולם הזה ואולי זו דרכו להעביר לי שהוא מבין את מצוקתי.
העולם סביבי משאיר את חותמו בכל טיפה, זריחה ועלה שנידף ברוח.
ואני? איזה חותם אשאיר מאחוריי? העקבות שאני משאירה בחול נמחקים ברוח וקול השירה הבוקע מתוכי ברגעי אושר מושתק בתרועות הרעמים המפלחות את השמיים. הדם שניגר ממני נשטף במים והדמעות מזמן נספגו בציפית הכרית והתייבשו בחומו של חודש יולי. ואולי אני נותנת לעצמי יותר מדי קרדיט, אפילו לכתוב כאן לא התחשק לי, בטח שלא לקרוא מילים של אחרים. שום דבר כבר לא מגיע אליי אחרי הפוסט האחרון, האופטימיות העיוורת והמגוחכת שכה מאפיינת אותי. היא מצליחה להוציא ממני רק גיחוך ציני ותו לא.
לא, העצבות יודעת מתי לדפוק כניסה, מרשימה למדי אני חייבת להודות.
ההיגיון יודע שהמוח שלי משחק בי, מסרב לשחרר את ההורמונים שהשפיות שלי כה זקוקה להם, אבל הוא מהתל בי, מהמר על התוצאות הידועות מראש. אז אין לי מה לעשות חוץ מלשחק לפי הכללים שלו, ושוב אני נכנסת למעגל השוטים ומרקדת לצליל החליל של השדים שלי – קונה בקבוק יין, נאבקת לנקות את הראש עד להתמסרות טוטלית ליצרים שלי.
ואילו רק ידעתם על האפלה שמצטברת בתוכי, שמאיימת לפרוץ החוצה, שאני מנסה בכל כוחי לאלף אותה ולא לחשוף את פרצופי האמיתי. האם העולם יפנה את גבו אליי אז? האם מישהו בכלל יעז להביט בי שוב? או שהאצבעות יורמו שוב כלפיי ועיניים יינעצו בי עמוק כמו הבושה שמכלה אותי כשאני מביטה אל ההשתקפות שמחייכת אליי במראה? היא יודעת משהו, הבחורה הזאת, אין לי צל של ספק. ועם זאת, היא בוחרת לא לשתף אותי בדבר. השתיקה שלה מבעבעת בתוכי וגורמת לי לרצות להכות בפרצוף המתרצה שלה.
עולם יקר, המילים שלי הן כל מה שנותר לי, כי על רגשותיי אני כבר לא סומכת. מחר אולי אקום אחת אחרת, ואז היא גם תהיה צל זמני של כל מה שהייתי פעם ותחדול מלהתקיים. היום אני לא מרוצה, מחר אולי דווקא כן אהיה. אלה החיים שלי. אבל לעולם לא החיים לצידי, שבהם אני משדרת עסקים כרגיל, ככל שאני יכולה למתוח את הגבולות הדקים שלי.
ואולי יום אחד גם אני אתפוצץ כמו זיקוקי דינור ואצא למסע מטורף ושיכור לגמרי. שיכורה מעצמי, שיכורה מהחופש, שיכורה מהחיים. כי מי אנחנו בעולם הזה אם לא איך שאנחנו מרגישים בתוך העור של עצמנו? היום הבנתי שאין אחד בעולם הזה שמכיר אותי באמת. אפילו לא אחד יחיד. אז אימצתי את הבדידות אליי לחיבוק חם, שהמיס אותה לתוכי והיא מצאה בתוכי שוב בית.
ואם אני רוצה לכתוב על הסיוטים שלי, אעטוף אותם בכריכה ואוסיף מעל כותרת יפה ואקרא לו 'מותחן'. האם הוא יסחוף אחריו מעריצים אם אכריז עליו כבדיוני? או שיכלאו אותי מאחורי סורג ובריח אם אתוודא ואומר שזאת האמת שלי? מי יודע, בינתיים אני זו שלא מצליחה להשתחרר מהפחדים שלי וקוברת את המילים שלי עמוק בתוך המגירה, אלוהים יודע מתי יראו אור, אם בכלל.
וכל מילות העידוד שבעולם לא מצליחות להגיע אליי, כי אין אדם אחד שאני מספיק בוטחת בו כדי להקשיב לו. ואולי בעצם אני לא צריכה להקשיב לאף אחד, אלא רק לרחש הטיפות שהעולם משיב לי בתגובה לחלומות שלי, שהולמים בי שוב ושוב. מנסים בכל כוחם לפרוץ את החומות שעמלתי כה בבנייתם. אם הם יצליחו במשימתם, האם ארוץ איתם בכל הכוח לחופשי? או שאביט לאחור ואחפש אישור בתוך עיניהם של אנשים שכבר מזמן אבדו לי?
הבדידות, כך מסתמן, היא לא דבר פשוט כלל. היא מוצאת את דרכה פנימה בפשטות, אבל הספק שהיא מטילה זורע כאוס סביבה ויש לכך משקל כבד. לעולם אל תחשבו שתוכלו לבטל ולסלק אותה פשוט כך, כי הבדידות היא נקמנית והיא תחזור שוב, הפעם עם כלי נשק מתוחכמים יותר, כואבים יותר, שעוד יהרסו אתכם עוד לפני שתבינו מה פגע בכם. ולמרות שכבר האמנתי שהצלחתי לשלוט באומנות התקשורת מולה, היא שוב מתגלה כמתחזה בוגדנית. היא לא חסה, בטח לא כלפי מי שטיפח אותה שנים כה רבות. ואני רוצה לומר לה שאני אוהבת שהיא באה אליי ושהיא מעניקה לי לפעמים גם שלווה בקבלת העובדה שאני לבד, שלפעמים יש בזה גם משהו מנחם, אבל היא לא מוכנה לשמוע לי, ומחפשת מקום להתחפר בו עמוק יותר ולגלות פן נוסף באפלה השוכנת בתוכי.
אם מישהו ימצא חמלה בתוך עיניו של רוצח ותשוקה בתוך חטאים בל ייסלחו, יבין על מה קם ונופל העולם כולו.
הרוע לא תמיד רע ולפעמים הוא השער היחיד שצריך לעבור בו כדי למצוא את הטוב. רק הכאב יביא אותנו להבנתו של האושר, ורק בזכות הדמעות נדע חיוך אמיתי מהו.
אז אין לי ברירה אלא לאמץ את הבדידות קרוב אליי ככל הניתן, כדי שיום אחד לא ארגיש יותר לבד בעולם הגדול הזה.
יום אחד אביט באין־ספור כוכבים ולא ארצה אף אחד לידי, כי אמצא את המקום שבו נועדתי להיות, במקום הזה שבו אאמין שהם זורחים רק לכבודי. אני רודפת אחר הרגש האוקייני הזה שחוויתי פעמים ספורות אבל נשביתי לגמרי בקסמו. וכמו מכור שנואש למנה שלו, החלטתי לרדוף אחריו בעולם כולו, בלי גבולות, בלי חוקים עד שהמציאות מכה בי ואני חוזרת להעמדת הפנים שאני כה טובה בה. ברגעי צלילות, אני מבינה כמה המרדף הזה פתטי. אבל יש ימים שעבורי הוא אמיתי יותר מהחיים עצמם. יש ימים שזה בעצם מה שמחזיק את השמיים מעליי.
אבל תזכרו, בשבצעד השמונה עשר שלי אני הודיתי שאני חיה חיים צבועים. ואולי יום אחד, אחרי שאיאזור מספיק אומץ, אנתק את ההוויה האנושית שנתפסת על ידכם כמציאות, ואעבור לגור בעולם האמיתי שלי. בעולם בו אין בושה ואין מקום להתחבא בו, כי העולם שלי גלוי וכן, מקבל ועוטף, ולעולם, אך לעולם, לא שופט.
ואולי… התגובה המתבקשת היא "הינה המשוגעת שהחלה במחול שלה שוב."
כי גם זה קורה.
כי זה מה שנורא ונפלא בעולם הזה בפעימה אחת; יש לו שני פנים מנוגדים והוא לא יכול להיות אחד בלי האחר.
אז נרוץ עם זה וניפול מזה, נחיה ונמות בין לבין, אבל אין לנו ברירה אלא פשוט לקבל את זה.
פאק, כמה שאני שיכורה.
עד הפעם הבאה.