ראשית, אלוהים ברא את הטוב, אך הטוב אינו יכול להתקיים ללא הרוע.
לאחר מכן הוא ברא את האהבה, אך היא אינה יכולה להתקיים ללא השנאה.
כשהוא ברא את המעשים הטובים, נולדו איתם גם החטאים.
כשעלו השמיימה המלאכים, באותו הרגע צנחו לשאול גם השדים.
אבל כשהוא העניק לה חיים היא החליטה לגנוב אותם, ולהפוך אותם לשלה בדרך היחידה שידעה.
שחר –
אם חשבתי שהספר הראשון היה מושלם, הספר השני הראה לי מה זה!!
וואו וואו ועוד פעם וואו!!!
אני לא יודעת איך היא עשתה את זה
אבל היא לגמרי עשתה את זה!!!
הספר שבר אותי וריפא אותי מכל מה שסגרתי עמוק בלב ובנפש
ספר עם ככ הרבה עומק
והסצנות הרומנטיות ארוטיות
אמלה!!!!!!!
מחכה לעוד ספרים שלך ניקה
ומודה לך על יצירת האומנות הזאת
נועה וין –
החלק השני בדואט ההזוי הזה, אני לא יודעת איך ניקה עושה את זה אבל בכל ספר שלה היא משנה לי את התפיסה שלי כלפי העולם.
רוני –
כשאני אומרת שהספר הזה שיגע אותי, אני מתכוונת לזה.
הטוויסט הזה בסוף היה מטורף, ברמה שלא הצלחתי לסגור את הפה שלי אחריי שקראתי אותו, פשוט בהיתי בקיר במשך כמה שעות ונכנסתי למחסום קריאה ממש קשה בגלל שלא הפסקתי לחשוב על הספר הזה.
אני לעולם לא אפסיק להמליץ עליו, ומי שעדיין לא קרא אותו, זה חובה.
אוריה משהדי –
אני עדיין מעכלת מה קראתי.
ניקה לא מפסיקה להפתיע אותי. הסוף שבר אותי למליון חלקים. איכשהו כל פעם שאני קוראת ספר של ניקה תפיסת העולם שלי משתנה ואני מוצאת את עצמי תוהה לגבי דברים שבכלל לא עלו בראש שלי בעבר.
מי שלא קרא את הדואט הזה זה לגמרי חור בהשכלה. הוא דואט חובה. למרות שהוא פנטזיה יש בספר הזה כל כך הרבה תובנות על החיים. אפשר לראות שניקה שמה את כל כולה בדואט הזה.
ליאן –
חייבת להגיד שלא אהבתי את כל הקטעים של התנך ןלמען האמת דילגתי עליהם כי היה לי ממש קשה לקרוא אותם.
מבחינת פלוט טוויסט, מטורף.
שושה יו (בעלים מאומתים) –
מכירים את זה שאתם מגיעים לסוף הספר ואתם מדפדפים שוב בכדי להיות בטוחים שאתם באמת בסוף – זה מה שהיה איתי.
אני דפדפתי ודפדפתי והבנתי שזה הסוף והאמת שלקח לי זמן לקבל את זה.
חטא הקודשים הוא ספר שני בדואט בין הזיה לפיכחון והוא מלא בכל כך הרבה רגש, כאב, הבנה וקבלה. לקראת סוף הספר הרגשתי שעברתי את כל שבעת שלבי האבל עם ההבנה שזה הסוף וככל שישבתי וחשבתי על זה יותר, כך גם הבנתי שהסוף של הספר הזה היה כל-כך טוב. לניקה יש את היכולת הזאת לדחוף את היד שלה לתוך החזה שלך ופשוט לתלוש לך את הלב ולהשאיר אותך לדמם על הרצפה ובכל זאת, זה נותן הרגשה כזאת שלמה עם עצמך…
כאילו שאתה מרגיש: אוקיי בכיתי עכשיו שעות, אני יכול לנשום סוף כל סוף.
לאורך הדואט הזה אני תהיתי לעצמי, אם הפנטזיה היה הדמיון של בלקולור. האם היא דמיינה הכל? האם זה קרה באמת? האם מה שאנחנו רואים הוא אמיתי? והתחושה הזאת הפכה להבנה עם הזמן. קיבלתי הטירוף שלה, את הכאב שלה והשדים שהסתתרו בתוך הראש שלה. השדים שהאמת יש גם בתוכי. כל מה שאני יכולה לומר לכם זה, שאם תבחרו להיכנס לתוך העולם הזה לכו עם ראש ולב פתוחים וידיים פרוסות לכל עבר, כי נראה לי שבסופו תזדקקו לחיבוק~