לפעמים שאני מרגישה שאני חיה לצד אנשים אטומים. אנשים ששכחו מה זה אומר להרגיש.
לפני כמה ימים קראתי על אדם שכתב "לא טוב היות האדם לבדו," ואז הוא התאבד. התנדף מהעולם ונשכח. בדיוק כמו הסיבה שבגללה התאבד מלכתחילה. הרגשתי את הבדידות שלו בין המילים האחרונות שהשאיר וכאבתי את כאבו.
הרי, רק בצעד האחרון שלי כתבתי על הבדידות. שלפעמים היא מלטפת ולפעמים היא אכזרית וקשה מנשוא. הבדידות היא כלבה.
ומישהו קרוב אליי הגיב לידיעה ב"אוי נו, באמת…" וביטל בהינף יד את כל קיומו, ויחד עם זה גם את כל קיומי שלי.
אין לי מילים שיצליחו במדויק להעביר מה זה אומר לחלוק את חייך עם מר דיכאון.
לקום בבוקר על אוטומט, אחרת אם תחשבו על זה יותר מדי, לא תצליחו למצוא את הכוחות לצאת מהמיטה. ויש ימים, שאין שום כוח עליון שיצליח להוציא אתכם מהשמיכה, ואתם רק רוצים להיבלע בתוך החושך ולהיעלם. ואם כבר הצלחתם לצאת מהבית, תצטרכו לנשום עמוק לפני שאתם זורקים את עצמכם לפני מכונית דוהרת על הכביש בזמן שאתם מחכים בתחנת האוטובוס כדי להגיע לעבודה, או גרוע מכך, לסחוט את הגז עד הסוף ברכב הפרטי כדי להיתקע באיזה עמוד מזדיין.
ולשנוא כל שנייה כשאוויר נכנס לריאותיכם, ולקלל כל אדם שמביט עליכם ואתם מרגישים שקופים כי אין דבר יותר גרוע מלענות "הכול בסדר," כששואלים לשלומכם. כי בתוך הראש אתם צורחים הכי חזק שרק אפשר ומתחננים לעזרה. ובמקום? אתם מעלים על פניכם את החיוך הכי מזויף שיכול להיות.
כן, הכול בסדר.
אני לא עיוורת, אבא שלי התאבד, אני ניסיתי כמה פעמים בעברי והסובבים אליי נלחמים בציפורניהם גם הם במר דיכאון. אולי זה יהיה העתיד שלי, ואולי לא. הכול תלוי בכוחות הפנימיים שלי ובתמיכה שארגיש שאקבל סביבי. ואני לא מתכוונת לרחמים, אוי לא, רק לא רחמים, אלא פשוט הסחת דעת אמיתית. כי אלה המקומות שאני שואבת מהם כוחות כדי לומר "היה לי יום טוב היום."
כבר שכחתי באיזה שלב בחיי התחלתי לתת ציונים לימים שעברו, אבל זה עושה את זה קל יותר.
"היום היה יום טוב," והינה החיוך הזה עולה כשאני נזכרת בכל הדברים שקרו.
"היום היה יום רע," נשימה ארוכה, "מחר יום חדש."
וכך כל יום מחדש. גיליתי שהרבה יותר קל לחיות כך, צעד אחר צעד, יום אחר יום. לא להביט לעתיד הרחוק מדי, כי אם תביטו בו ביום רע, זה מידרדר כמו כדור שלג בלתי ניתן לעצירה. כאילו כל הזמן הזה אתם בהיכון, רק מחכים לאיזה תירוץ עלוב כדי לסיים את חייכם העלובים.
למדתי ליהנות גם מהדברים הקטנים.
מהקפה של הבוקר בכוס האהובה עליי, מהמבט הראשון החוצה מהחלון ולגלות שיש יום שמשי, או יום מושלג, ולשמוע את הציפורים שרות.
לפתוח את המקפיא ולגלות שנשארה גלידה, לקחת אותה ולהתכרבל מול סרט ממש־ממש טוב.
לשמוע שיר מלטף ברדיו ולפתוח את השזאם כדי לחרוש עליו בבית מאוחר יותר. כי אז הוא מזכיר לי את הרגע הזה שהקשבתי לו, שוב ושוב ושוב.
להביט במראה ולגלות שיש לי יום שיער טוב, ובכללי אני נראית טוב היום.
לפשפש בארון ולחפש משהו שיתאים למצב הרוח שלי להיום וגם למצוא אותו.
ללכת עם ראש מורם והליכה מהירה מהתרגשות, אלוהים יודע ממה, פשוט לקחת מה שיש ולרוץ עם זה קדימה.
לסיים את היום מכורבלת עם החיות שלי ועם ספר טוב.
לאמץ אליי קרוב־קרוב את הרגעים האלה ולהעריך אותם, כי אולי מחר יהיה יום רע, אולי מחר אצטרך להיזכר בכל אותם הרגעים הקטנים ולומר לעצמי למה אני לא יכולה להרוג את עצמי. כי אם אעשה זאת, לא אחווה עוד רגעים יפים שכאלה.
והיום? היום יש יום טוב.
אז אם יש מישהו שקורא את הבלוג שלי ומזדהה עם מה שאני כותבת, אני רוצה שתדעו שאתם לא לבד. אם אני מצליחה לדבר על הטיול המדהים שעשיתי לבלגיה ועל איך שהייתי בפריז ואכלתי ופל בלגי וצ'יפס אלוהי, והתגלגלתי בדשא בפארק והייתי בטעימות יין… "היי, מתי היית בבלגיה?" הם שואלים, ואני עונה: "כשניסיתי להתאבד והטיסו אותי לבלגיה להשתלת כבד."
שוק.
"אבל אני פה, אני חיה, עם הכבד שלי שהצליח להשתקם בעצמו (כמו גם הלב שלי), והיה לי טיול מדהים וזיכרונות מדהימים."
אז אם אני מצליחה לדבר על זה כבדרך אגב, גם אתם יכולים. כן, טעימות יין ימים בודדים אחרי שהכבד שלי התפורר כמעט לגמרי. רק בגלל שאני יכולה. אתם לא מאמינים איך מתחילים להעריך דברים קטנים כאלה אחרי שכמעט איבדתם אותם.
הכוח נמצא בכם. אם אתם רוצים שינוי, תתחילו בצעדים קטנים לפני שאתם לומדים איך לדהור קדימה בכל הכוח.
ומי שקורא ולא מכיר, לא, אנחנו לא אנשים לבושי שחור (לרוב), אנחנו לא בוכים בסתר וחותכים ורידים (טוב, היו גם תקופות כאלה), לפעמים אנחנו אנשים לבושי ורוד ומחייכים את החיוך הכי גדול. בדרך כלל זה השלבים הקשים יותר. פשוט פאקינג תהיו אנשים אדיבים, לכו תדעו, אולי תעשו למישהו את היום, הוא יגיע הביתה ויגיד לעצמו, היום היה יום טוב…
עד לפעם הבאה.
