אחד הכישורים שאני מנסה לפתח, במיוחד כלפי עצמי, היא כנות. ואם כבר להיות כנה, יש לי כמה צעדים שאני לא מצליחה לעשות, שכרגע "מעלים אבק" בטיוטות הבלוג שלי, וזאת אחת הסיבות שבגללן לא הצלחתי לפרסם דבר בשבוע שחלף. אז כדי לא להיות חתלתולה מפוחדת כמו שאני רגילה, הצעד הבא שלי יתמקד כולו בכנות.

אחד החלומות הגדולים שלי הוא לכתוב. ואם לשים דברים בפרופורציות, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. זה הפוסט הראשון שלי שאני כותבת בזמן שאני יושבת בבית קפה יפהפה (יקר להחריד, אם יש לציין), בעיר הכי יפהפייה (לדעתי) סנט פטרסבורג, רוסיה, שהתכסתה הבוקר בלבן ומגשימה את החלום שלי בין השורות הללו.

תמיד חשבתי שהאומנים הכי גדולים יוצרים אומנות שבאמת מצליחה לעמוד במבחן הזמן כי יש להם נפש מיוסרת. נפש שמצליחה לבוא לידי ביטוי באמיתות שלה. אני לא יודעת אם זו הייתה נבואה המגשימה את עצמה, ובטח שאיני חושבת שאוכל אי פעם לעמוד לצידם של אומנים שכאלו, אבל היי, בחורה יכולה לחלום.

הספרים מאז ומעולם היו מקום המפלט שלי מהכול, בעיקר מהשדים שאיימו לכלות את נפשי. הספרים השאירו לי מקום בנפש ובדמיון שלא הוכתם על ידי מחשבות אפלות שלפעמים מצליחות להפוך אפילו את הבטן שלי. הם סיפקו לי בריחה מהמציאות, אהבה שיכולתי רק לחלום עליה, להגיע למקומות שלא העזתי לחשוב שאגיע אליהם, בתקופות שאף אחד מהחיים לא היה עד להם.
הם היו השפיות שלי במהלך החרמות שעברתי, הנחמה שלי בתוך הבדידות שאפפה אותי וההיאחזות שלי בעצמי.

בפוסט הקודם גיליתי לכם שאני חכמה. עד כמה חכמה? הלימודים עד התיכון באו לי בקלות. זכיתי מקום ראשון באולימפיידת הלוגיקה האזורית, סיימתי תיכון עם הצטיינות יתרה, התחלתי לימודי משפטים בזמן התיכון ואפילו קיבלתי הצעה למלגה באיטליה. אבל כל זה בא לי בכזאת בקלות, עד שהשיעמום גבר עליי. הרגשתי שלמערכת החינוך אין דבר להציע לי ולהגשמה העצמית שלי. התחלתי להבריז משיעורים, נשרתי מכל מה שאינו נחשב בגדר חובה לקבלת תעודת בגרות והעדפתי במקום זאת לצאת לעבוד ולהרוויח כסף. המשפחה שלי חשבה שאהיה ביג שוט באיזה מקצוע יוקרתי נחשק, אבל האמת שזה לא קסם לי בכלל, ובעיקרון אמרו לי: "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים." בשלב הזה חשבתי שלא אמשיך ללימודים גבוהים, כי פשוט לא ראיתי טעם בזה.
לאחר סיום התיכון, בגיל 17, החלטתי לצאת מהבית לעצמאות. לא ידעתי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אבל לא היה לי ספק שרציתי שליטה. שליטה על החיים שלי, על ההחלטות שלי, על ההצלחות כמו גם על הכישלונות, ובעיקר שליטה בשדים שלי; הרצונות והדחפים ההרסניים שלי.

במשך חמש שנים חייתי בשגרה מסוכנת של עבודה-בית-עבודה. נלחמת לסגור את החודש, כשאני מוותרת על מותרות, וכך גם לפעמים על הכרח. וזה לא היה הרעב ללחם ששבר אותי, אלא ההבנה שאני לא חיה בכלל, ההבנה שמה זה משנה אם איפרד מהעולם הזה… השדים שלי כמעט הכניעו אותי אבל אז עברתי תאונת דרכים. תאונת פגע וברח, יותר נכון. מהדבר הנוראי הזה צמח אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. קיבלתי כסף, והרבה כסף. כסף שהחלטתי להשקיע בעתיד שלי ובחיים שלי.

בנקודה זו הבנתי שסלדתי כל כך מלימודים כי אנשים ציפו ממני לדברים שבכלל לא הייתי מעוניינת בהם. פחדתי להיקבר בקריירה שלא תורמת לנפש שלי ולמיצוי העצמי שלי מלבד ריפוד חשבון הבנק, פחדתי ללכת לאיבוד בשגרה, פחדתי להיות אפורה כמו רוב החברה. הייתי צמאה לצבע, רציתי ללכת בדרך שחלמתי לסלול לעצמי כדי להישאר נאמנה לעצמי ולהגיע לאיזשהו יעד לא ברור שנקרא "אושר". ואם אנחנו עוסקים בכנות, עד היום אין לי מושג למה הכוונה ומהו בדיוק אותו יעד מדובר.

וזאת הסיבה שהחלטתי ללכת ללמוד את הדבר הכי אהוב עליי – ספרות.

ובניגוד לכל מה שהכרתי בלימודי התיכון, באוניברסיטה היה לי חופש כמעט אין־סופי לבחור מה ללמוד, מתי ועל מה לכתוב. ובעיקר, עודדו אותי להביע את דעתי, ועדיף כמה שיותר בקול. מדהים.
איפה הייתם כל חיי?
למדתי שהדעה שלי לגיטימית, רלוונטית, חשובה ויצירתית. זה הניע אותי לחקור אפילו יותר, שאלתי שאלות ותרתי בחיפושים אחר התשובות.
הרעב שלי לידע רק גדל לאורך השנים וההשקעה הוכיחה את עצמה; קיבלתי תואר ראשון בהצטיינות עם פידבקים מהממים מהמרצים שלי על העבודות שכתבתי. מהממים כל כך, שהחלטתי להמשיך לתואר שני כי הרעב שלי לידע לא ידע שובע.

בתואר השני הרגשתי בוגרת יותר, אמיצה יותר והחלטתי לכתוב על מי שאני, במעין מסע של חיפוש עצמי. ולמרות שהתאהבתי באוניברסיטה הפתוחה, כי כשמה כן היא, שהייתה הכי ליברלית שיש, נתקלתי בקשיים באוניברסיטת ת"א. הרגשתי שהגעתי למוסד שמרני יותר, נוקשה יותר, שלא אוהב אנשים כמוני, שלומדים לתואר שכל תכליתו לערער בכול.
אבל לא נכנעתי ועמדתי מאחורי הבחירות שלי והאמת שלי, ונלחמתי. נלחמתי כי הספרות בארץ קמה מהאסכולה הרוסית, שהמשורר הלאומי שלה הוא רוסי, אבל עם זאת היא גם שמה לעצמה יעד למחוק כמעט לחלוטין את הבסיס שלה. נלחמתי בשיניים כדי למצוא מנחה כדי שאוכל לעמוד בדרישות שלהם כדי לכתוב על הילדות שלי, על הזיכרונות שלי, על המהות שלי – סיפורי עם רוסיים. ואתם יודעים מה? בסופו של דבר גם ניצחתי.

בחרתי לשתף אתכם בתזה שלי, שמבטאת את המלחמה האישית שלי למען הזיכרונות מרוסיה. את רוב הספרים הזמנתי מאמזון, חקרתי ברוסית עם הצקות בלתי פוסקות כלפי אימא וסבתא שלי בשאלות ותהיות, בעיקר כדי להבין עולם שלעיתים הרגיש לי זר, אך גם מאוד מוכר. מקווה שתשמרו על זכויות הקניין הרוחני.
תיהנו, ואשמח לשמוע הערות והארות:
 Breaking the Myth:
Ambivalence in the mythological figure Baba-Yagaהורד

אז כן, בחרתי ללמוד מקצוע שלרוב מקבל המון זלזול מהחברה הישראלית, מקצוע שנתפס בעיני רבים לנחות יותר ממקצועות ריאליים. מקצוע שהרבה היו שמחים לפסוח עליו בבחינות הבגרות וחיכו בקוצר רוח לשים את הפרק הזה מאחוריהם. איבדתי את הספירה מכמות הפעמים ששאלו אותי בהרמת גבה: "מה תעשי עם זה?". בניגוד לשאר המקצועות, ספרות לימדה אותי אמת. היא הרחיבה לי את העולם והוכיחה לי שאין גבול ליכולות שלי, הן ברמה המנטלית והן ברמה המעשית. הצלחתי לנתב את הידע שלי לחיים שמאפשרים לי חופש בדמות של נוודות דיגיטלית בעולם. אני עובדת עם כל מה שקשור למילה הכתובה, ואני יכולה להעיד על עצמי שאני טובה בזה, אפילו מאוד. כרגע אני עובדת בתחום הפקת הכתוביות, אבל הצעד הבא שלי הוא להיכנס לעולם הוצאות הספרים… ואולי, אם אעז מספיק, להוציא לאור יצירות שלי.

אם יש מסר בכל הדבר הזה, אני באמת מאמינה שהבסיס שלו הוא כנות. כלפי אחרים, אך בעיקר כלפי עצמכם. לחיות חיים צבועים של הליכה עיוורת עם הזרם זו לא כנות. להיכנע ללחצים מצד החברה והסביבה הקרובה, ולתת להם להכתיב לכם את דרך החיים שלכם זו לא כנות. לתת לאחרים להכתיב לכם מה האמת שלכם זו לא כנות. תשאלו את עצמכם כל יום: "האם אני חי איך שאני רוצה? והאם אני כן עם עצמי כשאני עונה על השאלה הזאת?". בחיי, אנחנו חיים רק פעם אחת, ואם אתם לא מאמינים בגלגול נשמות כמוני, זו ההזדמנות היחידה שלכם לחיות.
אני לא מאמינה שיש דבר כזה שנחשב "נחות" מאחרים, למדתי לשמוח בחלקי ולהרגיש על פסגת העולם כשאני עוסקת במשהו שאני באמת אוהבת, שמביא לידי ביטוי את היכולות שלי ואת האני העצמי שלי.

לשחרר את הפחדים זה אחד הדברים הכי קשים שיש, מי כמוני יודעת, אבל חייבים להתחיל עם משהו, גם אם הוא נראה כמו צעד סתמי. כתבו לכם בפתק מה החלום הכי נועז שלכם, וכשתהיו מוכנים – תגידו אותו בקול. מבטיחה לכם שהדמיון יצית את הפעולה שלכם מהנקודה הזאת.

עד לפעם הבאה, תזכרו:

If you can dream it, you can do it

WALT DISNEY