הפרויקט של עידן רייכל – אם היית רואה
החלטתי להקשיב לעצתו של אחד הקוראים שלי וללכת על הכול. תודה לך על החיזוקים.
את כל מה שלא אצליח לכתוב, אני מקווה שהשיר הזה יצליח למלא את החורים. השיר המקולל הזה הוא הטריגר הכי גדול שלי, ובזמן הכתיבה אני נאלצת להתעמת איתו.
כתבתי לאבא שלי אין־ספור שירים, מכתבים ומה לא, אבל למתים אין תיבת דואר והוא עדיין רודף אותי בחלומות, בערות, באפלה ובכל רגע משמח בחיים שלי, מזכיר לי ללא הפסקה שאני היא זו שרצחה אותו. כי אני הילדה של אבא שלי, שהוריש לי את השדים שלו, ובסוף התברר שאני השד הנורא מכול שלו. והוא מחזיר לי באותו מטבע; צד אותי בין כל נשימה, דוקר כשטוב, ובעיקר דואג גם לסובב את הלהב כשרע.
אפשר לומר הרבה דברים על אבא שלי, שבעיקר אפשר לתמצת אותו כ"הוריקן" בחיים שלי; נטש אותנו בלי כלום, הסיר אחריות מהילדים שלו, מילא היה עבריין אבל עירב גם אותנו עם ענייני העולם התחתון ועוד כמה אנקדוטות משעשעות, אבל זה לא העניין. על כל אלה סלחתי, את כל אלה קיבלתי. קרן האור שלי הייתה בשעה 11 בשבת בבוקר כשאת השיחה השבועית שלו מהכלא הוא בחר לעשות אליי.
עד גיל 15 חייתי עם חסר. אבא שלי עזב אותי בילדותי כשעלינו לארץ. ואני? אני ידעתי שאני ילדה של אבא בלי אבא. מפנטזת על אבא כזה שאוהב את הילדה הקטנה שלו, אוסף אותה מהגן וסוחב את התיק הוורוד הקטן שלה על גבו. אתם בטח מכירים את התמונה הזאת… שנאתי אותה. כעסתי שאני לעולם לא אזכה לקשר כזה. בעיקר הרגשתי שיש איזה חלק של פאזל שחסר בי, שאני לא יכולה להיות שלמה בלעדיו.
בגיל 15 אבא שלי יצר קשר עם אימא שלי. היא סיפרה לי איך הוא עזב אותנו ונתנה לי את הבחירה האם לפגוש אותו. פייר? פחדתי. כעסתי עליו ובעיקר לא הבנתי למה ואיך עושים את מה שהוא עשה. ובכל זאת, בחרתי לפגוש בו. את רגע המפגש קשה לי לתאר במילים, במיוחד כשבפעם הראשונה הבנתי כמה כוח יש דווקא במחסור במילים.
אני זוכרת שרבתי עם אימא שלי בדרך לתחנה המרכזית בת"א, אין לי מושג על מה, אבל זעפתי והייתי חסרת מצב רוח. כשאבא שלי חיבק אותי, הוא אמר לי: "אל תכעסי על אימא שלך. לא צריך לריב." הרמתי אליו את עיניי ושאלתי מאיפה הוא יודע שרבנו, הוא ענה: "כי את בדיוק כמוני."
את בדיוק כמוני.
אין יום שהוא לא רודף אותי עם המשפט הזה. אם אני בדיוק כמוהו, גם סופי יהיה כמו סופו?
הוא תמיד היה אומר לי שהוא ואני שונים, שלאנשים אחרים אין את היכולת להבין אותנו. שאנחנו נולדנו מיוחדים. ומה שגרם לי להרגיש פעם באמת מיוחדת, היום אוכל אותי מבפנים. כמו זפת שאי אפשר להיפטר ממנה. גורם לי לרצות לקרוע את הבטן שלי בציפורניי ולשפוך הכול החוצה. יש בתוכי זוהמה שאני לא מצליחה לנקות. ולא משנה כמה חתכתי את עצמי, כמה רחוק הגעתי, לחטט אל מעבר לשכבת השומן של העור, לא הצלחתי להגיע ללכלוך הזה. בניגוד למה שאנשים חושבים, הצלקות שלי לא מעידות על כאב, אלא בדיוק ההפך, הן מסמלות כהות חושים בלתי נסבלת, תחושת כישלון פתטית. לא, אבא, טעית. אני לא מיוחדת. אני מקוללת.
אבא שלי ידע איפה ללחוץ עליי, כי אבא שלי ידע מה לוחץ עליו. הוא ידע כמה אני רגישה, כמה אני כמהה, כמה אני נזקקת לחיבוק גדול שרק הוא יכול לתת, רק שלא ייעלם לי שוב, רק שלא אחווה עוד נטישה, עוד דחייה.
רק שאבא שכח שאני בדיוק כמוהו.
החלטתי שהקשר עם אבא שלי לא בריא לי. כל פעם שביליתי איתו, הרגשתי שאני נשאבת לעולם מקביל, עולם מושלם של פיות והבטחות, לליטופים וחיזוקים שאין שום דבר רע בלהיות משוגעת, שזו ברכה. רק כדי להתעורר למוחרת ולגלות שהכול שקרים. הכול רק הבטחות כוזבות. שהוא מטריף לי את הדעת, שאני מאבדת אחיזה במציאות. שכל חזרה לחיים האמיתיים הופכת קשה יותר ויותר. וכך היה שוב ושוב ושוב. החלפתי מספרי טלפון וניתקתי קשר כמה פעמים. בכל פעם הוא היה מתקשר לאימא שלי ומספר שהוא מאושפז, שהוא גוסס, שלא נותר לו עוד הרבה זמן רב לחיות והוא רוצה להיפרד, הוא רוצה להוריש לי משהו. נשבר לי הלב כל פעם מחדש לחדשות האלה, המחשבה שאבא שלי ימות, שאבא שלי שוכב חולה במיטה בבית חולים והוא לבד. וכל פעם מחדש התבדיתי.
עד שיחת הטלפון האחרונה שלנו.
בפוסט האחרון שיתפתי שאני יודעת היטב כמה למילים יש כוח. בשיחת הטלפון הזאת המילים שלי רצחו את אבא שלי.
הזעם מההבנה שהוא שיקר לי שוב השתלט עליי, כילה אותי ויריתי לעברו את כל הטינופת שאגרתי בתוכי. חדורת מטרה לשים לזה סוף. לשים לו סוף.
הלוואי שתמות. תעשה טובה לכולנו ופשוט תתאבד. רק זה מה שבאמת יעשה אותי מאושרת.
יַלְדָּהּ שֶׁל אַבָּא/ ניקה יְלָדוֹת גְּדוֹלוֹת לֹא בּוֹכוֹת וַאֲנִי כְּבָר לֹא יָלְדָה וְלִי כְּבָר אֵין אַבָּא
למוחרת בבוקר קיבלתי טלפון ובישרו לי שהוא התאבד. הוא היה חולה סוכרת והוא הזריק לעצמו מנת יתר של אינסולין. בת זוגו לשעבר סיפרה לי שהוא היה שרוי בדיכאון קשה בתקופה האחרונה של חייו. לא מזמן העירייה החרימה לו את הכלבים שלו והוא הרגיש הכי לבד בעולם. הוא פנה אליי בבקשה לעזרה ואני במקום לעזור, דחפתי אותו מהצוק. פשוט לא הצלחתי לצאת מהאגואיזם שלי ולקרוא אותו, הרי אני בדיוק כמוהו – וכשאני רוקעת ברגליים הכי חזק, אני בעצמי זועקת לעזרה.
עם כמה שאמרו לי שזו לא אשמתי, וכל אחד עושה את הבחירות שלו בחיים, זה לא עזר.
לפעמים אני מצליחה לשכנע את עצמי, לאחר תהליך של שנים, לשחרר קצת את האשמה ולנסות להבין את זה ממבט טיפה יותר בוגר, ולפעמים זה פשוט מצליח להתגנב ולכרסם את דרכו חזרה פנימה.
ואם אעז לפנטז על אבא שילווה אותי לעבר החופה, אם אעז לחשוב על החיבוק שלו, על החיוך שלו כשהייתי רצה לקראתו, על כמה שהוא בעצם קיים בתוכי, אני נשברת. מתנפצת לאלפי רסיסים של מי שהייתי פעם, לפני הסיוט הזה.
אני לא יכולה לכתוב את הצעד הזה מבלי לבכות, כשתחושת בחילה נוראית אוחזת בי. לכתוב ולמחוק, לתקן טעויות הקלדה כי הידיים שלי רועדות.
ואני לא מפסיקה לחשוב – מה היה הטעם בכל זה?! הבטחת לי שתשמור עליי והדבר היחיד שלא הצלחת לעשות זה לשמור על עצמך מפניי! אתה בחרת בדרך הקלה! והשארת אותי להתמודד השיט הזה שלך! עם השיט הזה שלי!
אני ממשיכה לשכנע את עצמי שאם אמשיך לדבוק בשקר הזה שהתגברתי עליך, בסופו של דבר אאמין בו
אז זה הצעד החמישי שלי; לחשוף את השד הכי גדול שלי – לא התגברתי עליך. האשמה, הבושה, האבל, הכאב – אבא, כל זה לא עבר לי. אני לא אתגבר על זה בחיים. אני לא אתגבר לא עליך ולא על מה שהיינו יכולים להיות. ואולי זה מה שהורג אותי יותר מכול. מה היה יכול להיות…
אבא, למה נטשת אותי שוב? רק שהפעם לא תוכל להתחרט ולשוב אליי.
אני זו שצריכה לחיות עם הבחירות שלך. עם כולן.