אחרי הצעד האחרון שלי אחדים שואלים מה חדש, מה קורה בין כותלי הבית הזה, מה מתחולל בנבכי נפשי.
ואני תמיד עונה וריאציות של אותה תשובה: "אין לי מושג."
זאת לא תשובה מתחמקת, זאת האמת לאמיתה. אם הוא בחר להתכחש לכל מה שקרה, גם אם מדי פעם אני מנקרת ומנסה להזכיר, למה שגם אני לא אעשה זאת?
ואכן, העולם הוא מקום מוזר וכמה נפלאה יכולה להיות התודעה האנושית. אם תשימו דעתכם לשנות את המציאות, הרי היא תשתנה סביבם מייד. וכך מצאתי את עצמי חיה חיים מקבילים למציאות, בעולם שטוויתי בשלמות כה מעוררת השראה.
אני חיה בין המילים שאני כותבת לבין מילים שכתבו אחרים, נותנת להן לסחוף אותי למחוזות רחוקים כשאני בקושי מזהה באיזו מיטה אני מתעוררת בבקרים. אני מדברת אל החיות שלי, ולפעמים נדמה לי שהן עונות לי. אם לא בצורה מילולית, אני רואה זאת היטב בעיניהן. אני גם בורחת למוזיקה שמצליחה להניע ולרגש אותי, לבעוט בי היכן שזה כואב, ואני ממשיכה לומר לעצמי, "עיניים קדימה," וכאילו לבשתי על עצמי סכי עיניים בזמן שאני דוהרת אי שם למרחק, לא משנה לי לאן, העיקר רחוק מכאן.
הגוף שלי כבר מזמן לא שלי, אלא מארח תמים שהצלחתי להערים עליו ולשדוד את כל מטלטליו. אבל הוא עומד בכך בגבורה לכל התהפוכות שאני מעמידה בפניו. ואולי גם הוא, כמו רבים, לא יסלח לי לעולם.
אני לא גאה בלילות, ויסלח לי האל גם על הבקרים, השיכורים. בעל חנות האלכוהול השכונתית למד להכירני, ואני מחייכת לעברו אבל מתחמקת ממבטו. אני מתנחמת בעובדה שהוא רואה מקרים קשים משלי. כשאני חוזרת לביתי, אני נועלת את הדלת היטב שמא השדים שלי יברחו. אני צריכה אותם קרובים אליי יותר מתמיד. הם מרקדים סביבי ואנחנו שרים יחדיו, מזכירים לי שעבר זמן די רב מאז שיעורי פיתוח הקול שלי, אבל בהחלט לא איבדתי את המגע.
ככל שהימים מתארכים, כך החשכה בתוכי גוברת. אני רואה את כולם סביבי עוטים מסכות, ואני תוהה אם כך היינו מסתובבים תמיד. אני לא מייפה את המילים, לעתים זה נראה שהמילים דווקא הן אלו שבוחרות אותי. מזכירות לי שאסור לבחול בשום אמצעי כדי להגיע לאמת שנמצאת אי שם בתוכי. החיטוט כבר לא מילולי, למרות שהגירוד חי וקיים, מנסה לשטות בי ולהפיל אותי לדרכים הרעות בימים ההם כשחתחתי את עצמי. ואיזו הרגשה עילאית זו הייתה, ומנגד איזו קללה זו להתמכר לכאב ולדם כי כמה קל זה לאבד שליטה. זאת הנקודה שלרוב אני מתפכחת, כי אין זה זמן מתאים לביקורים בבתי חולים, ואני בוחרת בנשקים אחרים להרס עצמי. אבל מאז כבר התבגרתי, ולמדתי שהנשק היעיל ביותר מקורו בניתוק מוחלט מכולם ומהכול. לצאת למסע הרג בתוך עצמי ולפשפש בין ההריסות כדי למצוא שרידים של טוב בטירוף חושים שמזכיר לי מי הם חבריי האמיתיים שמדרבנים ומעודדים אותי בין הצללים המתחמקים מקרני השמש.
דעו לכם, שאני את שלי עוד לא אמרתי ואולי גם לא אגיד לעולם. החיה שבתוכי מסרבת לקבל מרות והיא מוכיחה לי שוב ושוב שהיא בלתי ניתנת לאילוף. אז אני מלטפת אותה בעדינות ואוזרת מספיק אומץ כדי להביט בעיניה, קוראת עליה תיגר. נותרת תוהה מי תנצח במלחמה הזאת וכמה דם עוד יישפך.
אז כשאני חושבת על זה כל זה, אני נותרת דומייה, וכל מה שאני מצליחה להוציא מהפה זה, "אין לי מושג." כי לכו תסבירו את כל זה מבלי לצאת מטורפת לגמרי. מי כבר יכול באמת להבין?
ותגידו לי, קוראים יקרים, האם גם אתם לא עושים את מה שטבעי לנו, בני האדם, ושופטים אותי בין המילים? כי אני לא יכולה לשקר ולומר שלא הייתי עושה את אותו הדבר. הפחד הזה מחלחל בי בכל פעם מחדש כשאני ניגשת אל המחשב, ולפעמים הוא מנצח ואני עורמת לי צעדים שאני זורקת לטיוטות, נאנחת בוויתור ומתמלאת במרמור עצמי. אז זה הצעד השלושה עשר שלי, לבלבל את השכל על אלוהים יודע מה בעולם שבו זה בסדר להיות לא בסדר.
וכשאני חושבת על זה לאחר קריאה נוספת, לא, אין לי ברירה ממש. אני חושבת שאסתפק ב"אין לי מושג."
עד לפעם הבאה.
