יש בתוכי מקום שהוא רק שלי ואני שומרת עליו בקנאות רבה.
לאחרונה אני מוצאת את עצמי מהרהרת במשמעות של כבלי הנישואים, וזוגיות בכלל.
המסקנה שהגעתי אליה היא שאפשר לתת למישהו חלק ממך, אבל לא את כולך, מהסיבה הברורה שתחדול להיות אינדיבידואל.
אני מניחה שיש כאלה שזה טבעי להם וישמחו מכך, אבל לא אני.
אבל זה בדיוק הקטע: מעולם לא הבטחתי את כולי ובכל זאת אני מוצאת את עצמי על המוקד על פשעים שלא ביצעתי.
אבל זה בדיוק מה שנדרש ממני ככל שהזמן עובר.
בני אדם הם חמדנים.
מתישהו בעבר הרחוק הייתה הסכמה על חלק ממני, לאט־לאט אני מבינה שמתנהלת מלחמה כדי לתבוע בעלות על החלקים האחרים שבי, ובסופו של דבר גם אני כבר לא אהיה מספיקה וצריך להזריע אותי כדי להרחיב את הטריטוריה.
כן, אני יודעת את זה. אני מודעת לעתיד הבלתי נמנע הזה ובכל זאת אני מתקשה לזוז מהמעגל הבטוח שציירתי סביבי.
ובמקום מסוים זה די מעציב אותי. האם אני באמת לא מספיקה? האם אני לא מיוחדת מספיק כדי שיהיה אפשר לקבל אותי כמו שאני? או שאין בי שום דבר למעט מטרה שיש להשלים לסיפוק יצר קדמוני כלשהו של מישהו אחר? ולמה זה הופך אותי? החלשה?
ואולי אני שוגה, ואני אמורה לתת את עצמי למישהו אחר כדי שיטרוף ויכלה אותי.
כי בסך הכול כולנו במלחמת הישרדות, ובמלחמה שכזו – רק החזקים שורדים.
הלוואי שזה היה פשוט כל כך. פשוט לאהוב ולומר למישהו, "אני שלך," ולטבוע בתוך מישהו.
לכל הרוחות, זה אפילו די פאקינג רומנטי.
אז למה ככל שהחלום הזה מתקרב, הוא משנה את פניו והופך לסיוט?
אנחנו חושבים שאנחנו רוצים משהו, מדמיינים את זה, ואז כשהמציאות לא תואמת את הדמיון, אנחנו קורסים לתוך עצמנו.
יש מי שמשלים עם עתידו כי הוא פחדן מדי משינוי או מסרב להיפרד מן ההשקעה עד כה – או אלוהים יודע מאיזו סיבה, ובכך בעצם… פוף, הוא מאבד את עצמו.
ויש מי שעושה חישוב מסלול מחדש – הזיקיות, אם תרצו לקרוא להם כך.
אבל כל זיקית, כל אומן אשליות שכזה, סופה לחזור לצבעה הטבעי. כי בשורה התחתונה, כולנו בני אדם ויש משהו חקוק בפנים שפשוט אי אפשר למחוק. כי למרות הרעיון הרומנטי שיש בי שונות, יש מה שמבדיל אותי מרוצח או קדוש, בסופו של דבר זה כל מה שזה – רעיון. ואל תחשבו שמי שהצליח לכבוש שטחים ונשמות, נשאר חזק. לא, כי גם הם בני אדם – הם רודפים אחרי סיפוק ומנצחים בקרבות, אך לעולם לא במלחמה. כי אין דבר כזה "מספיק", והם מתים תוך כדי מרדף. ריקים יותר אפילו מההתחלה.
אבל יכול להיות שדווקא מי שמתפרק בתוך אחר מצליח למצוא את האושר?
לא יודעת, אין לי תשובות, רק מחשבות רדופות.
וגם אז… אם אמשיך לאחוז במקום הזה שלי ואצליח לשמור עליו מפני זרים, השדים שבתוכי יאכלו אותי מבפנים.
אולי זה עדיף, לפחות בהם אני בוטחת. לפחות אני יודעת שלא משנה מה, אני לא בודדה. זה אפילו די מנחם.
זה הצעד החמישה עשר שלי; לסובב את המפתח ולנעול חלק ממני מכל שאר העולם. כי משום מה זה הדבר היחיד שמרגיש לי נכון.
עד לפעם הבאה.
